המלחמה שנשכחה

המלחמה שנשכחה – – מדוע הדחיקו הישראלים את אופייה האנטי קולוניאלי של מלחמת השחרור?

a href="http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2430318">http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2430318

כשהייתי ילד עדיין קראו לה "מלחמת השחרור" ואפילו "מלחמת הקוממיות", זו הייתה המלחמה שבה נלחם והצטיין גם אבי. היא נקראה בשמות אלו בכדי לציין את העובדה שהיתה זו מלחמה לשחרור לאומי וכנגד כובש קולוניאלי: הכובש הבריטי. אך עם השנים השמוש במונח "מלחמת השחרור" דעך לטובת המונח "מלחמת העצמאות" שבעצם זוהתה לא עם המלחמה כנגד הבריטים אלא עם המלחמה כנגד הערבים. לא בכדי התאריך הרשמי של תחילתה של מלחמת העצמאות הוא למחרת החלטת האומות המאוחדות עם ההתקפות על היישוב על ידי ערביי ארץ ישראל. כיום היסוד האנטי אימפריאליסטי של המלחמה הזו נעלם כליל.

מחברו של המאמר המצורף, מאיר זמיר, מציין בצדק שהמסמכים מארכיונים הסוריים שהגיעו לידי הצרפתים חושפים את "החוליה החסרה". וכך בן גוריון טען כי הבריטים עודדו את המנהיגים הערבים לפלוש לישראל למחרת הקמתה, אך במשך השנים לא נמצא אשוש לטענות אלו, ואילו המסמכים הסוריים והבריטים שנחשפו בארכיונים הצרפתיים מאששים את הטענה הזו. אלא שאני חושב שהמסמכים הללו מספקים "חולייה חסרה" במשמעות רחבה הרבה יותר: הם מצביעים על כך שהמאבק בבריטים לא פסק לא עם קבלת החלטת האומות המאוחדות בנובמבר 1947 ולא עם סיום המנדט במאי 1948, ושמלחמת העצמאות הייתה מאבק אכן מלחמת שחרור כנגד שלטון קולוניאלי.
זמיר אומר כי פעולותיהם של קציני המודיעין והדיפלומטים הבריטיים לא נעשו בידיעתה של ממשלת בריטניה, אני חושב שזה לא נכון, שכן גם אם ייתכן שלא ניתנו הוראות מפורשות מלונדון לנקוט בפעולות הללו, אין כל ספק שאלו היו בברכתה של ממשלת בריטניה ובהתאמה למהלכים אחרים וגלויים שלה במזרח התיכון. על כך שממשלת בריטניה הייתה מודעת לתכנית הפלישה של המלך עבדאללה ואף נתנה לה "אור ירוק" ניתן לראות מהשיחה המפורסמת בין שר החוץ הבריטי ארנסט בווין לבין ראש ממשלת עבר הירדן עבד אל הודא בפברואר 1948, שיחה שבה נוכח גם מפקדו (הבריטי) של הלגיון הירדני גלאב פאשה שגם פרסם אותה מאוחר יותר בזכרונותיו. חשוב להדגיש כי מלבד עבר הירדן, מדינות ערב האחרות גילו חוסר רצון בולט להתערב בסכסוך (כפי שמאמרו של זמיר אכן מציין). ההיסטוריון של המזרח התיכון המפורסם אלי כדוריElie Kedourie) ) שלא ניתן לחשוד בו שהיה בעל נטיות פרו-ציוניות אומר לגבי השיחה הזו כי שם נתגלה בווין כמחרחר מלחמה (Bend on War) וכי הוא ידע שברגע שעבדאללה יפלוש מדינות ערב ילכו בעקבותיו שכן אף אחת מהן לא תרצה לתת לו את הבכורה או הבלעדיות בשחרורה של ירושלים.

מטרתה של הממשלה הבריטית, כאמור, הייתה ליצור מצב של תוהו ובוהו שבסופו יקראו הבריטים לחזור לארץ ישראל ולשלוט בה בין אם באופן ישיר ובין אם באמצעות מדינות חסות ערביות וכל זה בכדי לשמור על מעמדה האסטרטגי במזרח התיכון העשיר בנפט. משמעותה לא הייתה בהכרח חיסול אפשרות הקמתה של המדינה יהודית, אלא קיצוץ בגבולות החלוקה (למשל ניתוקם של הנגב ושל חיפה מהמדינה היהודית).

ואכן במובן ברור לא היינו זקוקים ל"חוליה החסרה" שמציג לנו זמיר בכדי להעריך את מרכזיותה של בריטניה במאבק על ארץ-ישראל כאמור הבריטים לא רק שלא ניסו למנוע פלישה של צבאות ערב לארץ ישראל, אלא אף עודדו אותה, מתוך הערכה שהיהודים יפסידו במלחמה ובתקווה שהפלישה הזו תקצץ עוד בגבולות החלוקה, אם לא שתחסל כליל את המדינה היהודית. הבריטים גם דאגו לכך שעם סיום המנדט היישוב היהודי יימצא בעמדת נחיתות צבאית לעומת הערבים בכך שבעוד הם ממשיכים את מדיניות חיפוש והחרמת הנשק אצל היהודים עד לרגע האחרון, הם אפשרו זרימה בלתי מוגבלת של נשק לכוחות ערביים בלתי סדירים והמשיכו לחמש את צבאות מדינות ערב (כפי שמצביע מאמרו של זמיר). בנוסף, בעוד החלטת האומות המאוחדות דרשה מהם לפתוח נמל מיוחד בכדי לאפשר הגירה של יהודים עוד בתקופת הביניים עד לסיום המנדט, המשיכו לאכוף בפנטיות יתר את הגבלות הספר הלבן על הגירה יהודית ם לאחר החלטת האו"ם (מתוך מטרה ברורה למנוע לוחמים מהיישוב) בעוד הם מאפשרים זרימה של כוחות ערבים בלתי סדירים מארצות ערב לארץ ישראל (כפי שמפורט במאמר). וכך הבריטים גם החזיקו גברים יהודים בגיל השירות הצבאי במחנות עקורים בקפריסין על לינואר 1949, חצי שנה לאחר סיום המנדט, בכדי למנוע מהמדינה החדשה לוחמים. כאשר הבריטים פינו את הארץ ההוראות שהם קיבלו היה להעדיף את הערבים במסירת המקומות האסטרטגיים.

אך גם לאחר פינוי הארץ פעלו הבריטים, הן מדינית והן צבאית, בכדי לחבל בסיכויי הישרדותה של המדינה היהודית. הלגיון הערבי הפולש, שהיה הצבא החזק ביותר במזרח התיכון, היה צבא בפיקוד בריטי, ובריטניה עודדה את עבדאללה לא רק לפלוש לחלקים המיועדים למדינה הערבית על פי תכנית החלוקה אלא ללכת לכבוש גם את חיפה והנגב (שלא יועדו לערבים במסגרת תכנית החלוקה). בתחום המדיני פעלה בריטניה בכדי לתת לגיטימציה לפלישתם של צבאות ערב לישראל, להטיל אמברגו בן לאומי על אספקת נשק למזרח התיכון כאשר סברה (אמנם בטעות) שהאמברגו הזה יחנוק את המדינה היהודית, לבטל את תכנית החלוקה, להשפיע על המתווך ברנדוט לנתק את הנגב וחיפה מגבולות המדינה היהודית.

אינני חושב שהעובדות שאני מציין כאן שנויות במחלוקת, ואף היו ידועות לכל ילד בתקופת היישוב, וכאן עולה כמובן השאלה הגדולה, מדוע הודחקה המלחמה כנגד בריטניה בזכרון הקולקטיבי הישראלי. יש לראות כי המאבק אז נתפס כמאבק אנטי-אימפריאליסטי גם בדעת הקהל הבינלאומית, והצלחתה של הציונות בדעת הקהל האמריקנית הייתה קשורה ישירות לעובדה זו. גם לחברי ועדת אונסקו"פ, הוועדה המיוחדת של האו"ם שמונתה בעקבות החזרת המנדט הבריטי לאומות המאוחדות, ששהו בארץ לא היה מפלט מן הרושם שלב הבעיה אינו היחסים בין יהודים וערבים אלא היחסים בין היהודים לבין הבריטים. לא רק זה, תוצאות המלחמה עצמה, כלומר נצחונה של ישראל בשרו את תחילת הקץ של האימפריאליזם הבריטי במזרח התיכון ואת דעיכתו של האימפריאליזם הבריטי בכלל. הודו וא"י סמלו את תחילת סופה של האימפריה הבריטית, אך אם מביאים בחשבון את האופנים השונים שבהם עזבה בריטניה את שני המקומות, הרי יש לראות במרד העברי את תחילת סופה של האימפריה הבריטית. בהודו הבריטים הביאו בראש ובראשונה מה שהם ראו כטובתה של הודו, ואילו בא"י לא טובתה של א"י אלא מה שבריטניה ראתה כאינטרסים שלה בעולם הערבי. וכך בעוד בריטניה גלתה נחישות להשיג הסכמה לחלוקה במקרה ההודי לא עשתה כך במקרה של א"י. בנוסף כמובן, לא רק שהבריטים נמנעו מלתת את תמיכתם לחלוקה, הם אף הכשילו בכוונה תחילה את מאמציו של הארגון הבינלאומי לישם מאת החלוקה. הבריטים, כך צריך לומר, גם ראו את סיפורה של ארץ ישראל ככשלון קולוסאלי. אנשי מנהל וחיילים בריטיים שסיימו את תפקידם הפליגו מן הארץ באווירה של מרירות ושמחה לאיד, בידיעה כי שפיכות דמים ממשמשת ובאה. דיפלומט בריטי אמר כי "רבים מאתנו, ואני בכללם, אשר שהו בארץ ישראל בשנותיו האחרונות של המנדט, לא יחלימו מעולם מהבושה וההשפלה של ההתנתקות המדכאת מהארץ באביב 1948". על עוצמת העוינות והרגשות העזים כלפי היישוב, מחד וחשיבותם של האירועים ערב העצמאות עבור הבריטים תעיד קביעתו של קנת האריס, הביוגרף הרשמי של קלמנט אטלי, ראש ממשלת בריטניה באותה תקופה, ש"פלשתינה היתה הכישלון הגדול ביותר" של מדיניות החוץ של הלייבור, אשר הותירה כתם על "שמה הטוב של בריטניה בעיני העולם".

אומות יוצרות להן לעתים קרובות מיתוסים היסטוריים הרחוקים מרחק רב מן האמת ההיסטורית. יצירתם של המיתוסים הללו נועדה, על פי תפיסת אלו היוצרים אותם, לחזק את הסולידריות הלאומית, לשמש בסיס לגיטימציה של המערכת הפוליטית ועוד. ריצ'ארד קרוסמן, חבר הוועדה האנגלו-אמריקנית, אשר הפך לציוני נלהב, אמר כי בווין עשה חסד עם המדינה היהודית בכך "שחשף את הרך הנולד למתקפות רצחניות" , שכן אין כמו צחצוח חרבות עם מעצמה אימפריאלית בכדי לבסס את הלגיטימציה של מדינה חדשה. אלא שכאן קרה משהו מוזר: אומה שנולדה מתוך מאבק שנתפס אז כמאבק אנטי-אימפריאליסטי גם בעיני הקהילה הבינלאומית, במקום שתטפח את היסוד הזה ואף תגזים במשקלו (כפי שהיה מצופה), בחרה להדחיק אותו ולהתעלם ממנו כליל. זה לא קרה רק במישור של הזיכרון הקולקטיבי, אלא גם בזה המכונה "אקדמי". על אופייה של ההדחקה הזו ועל הגורמים לה אעמוד בהמשך.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s