צפירה לא תהיה כאן – ה-30 בנובמבר, יום הזיכרון "ליציאה ולגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן"

 

אם לא הייתי קורא את מאמרו של עופר אדרת לא הייתי יודע שהיום ה-30 בנובמבר הוא יום הזיכרון לגירוש היהודים מארצות ערב ואיראן. אינני יודע זאת, מפני בסיפור גירושם של יהודי הארצות הערביות מעולם לא לבש את הצורה שהיה ראוי לה, של טראומה של מאות אלפי אנשים שהייתה צריכה להפוך, כמו השואה, לטראומה לאומית. השאלה היא מדוע הודחקה בזיכרון הלאומי שלנו הטראומה של יהודי ערב? יש לכך כמה גורמים. האחד הוא שתיקתם של הפליטים עצמם, מסיבות הדומות לאלו שאפיינו בעשורים הראשונים את שתיקתם של ניצולי השואה. על פי המיתוס שפתחה "הציונות המעשית" לארץ ישראל היו אמורים להגיע "חלוצים" שרוצים לבנות אותה, ולכן הפליטות והמצוקה כגורם מניע להגירה לארץ ישראל נחשבו לא רק לפחותים, אלא לכאלה שדוחפים לארץ ישראל את "הזיבורית" של הגולה. הפליטים מארצות ערב לא יכלו להיות חלוצים, אך היה להם מאפיין חשוב אחר שניתן היה להציג אותו כמניע להגירה, שעלה בכל זאת עם רעיונות ציוניים – המסורת היהודית ובמיוחד השאיפה להגשמת ההבטחות הנבואיות. וכך גם נוצר המיתוס כי ההגירה מארצות ערב לא באה כתוצאה מהמצוקה היהודית שם, אלא הודרכה על ידי שאיפות דתיות. באווירה שהיתה קיימת בשנות החמישים ברור היה מדוע הפליטים העדיפו את הפרשנות "המחמיאה" הזו על הפרשנות הרואה אותם ככאלה הבאים להיות סמוכים "על סיר הבשר". במאמר מוסגר יש לומר כאן כי, בניגוד לאתוס הציוני, כל ההגירות ההמוניות לארץ ישראל, לפני קום המדינה ולאחריה, היו הגירות מצוקה ולא הודרכו על ידי הרצון לבנות את "הבית השלישי", לא במובנו הדתי ולא במובנו הלאומי.
גורם אחר בהדחקת הטראומה המזרחית, היה כנראה קשור ב"אוריינטליזם", כלומר ביחס המבטל של התרבות המערבית להיסטוריה ולתרבות של חברות שאינן מערביות. מנקודת מבט זו, הפליטות של יהדות המזרח לא הייתה אלא המשך של החיים שחיו בעבר ולכן נעדרה את היסוד הטראומטי: הם ממילא היו חסרי תרבות, חסרי היסטוריה ועניים. בכך הייתה כמובן הכחשה של האסון שנפל על יהדות המזרח התיכון, כלומר הרס בין לילה של קהילות ושל תרבויות שהיו נטועות בסביבתן במשך מאות ואלפי שנים והפיכתן של מאות אלפי אנשים לערב רב. כאן, כמובן, יש ערך רב לדרישותיה של ועדת ביטון ללמד את ההיסטוריה של יהדות המזרח התיכון.
גורם נוסף בהדחקת עניינה של יהדות המזרח התיכון היה שהעלתו נתפסה כמנוגדת להסדר בין ישראל ומדינות ערב ובין ישראל והפלשתינאים. וכך בעוד הדרישה לפיצויים עבור נפגעי השואה עלתה ביחסים בין ישראל וגרמניה, מעולם לא דרשה ממשלת ישראל או התנתה חתימת הסכמים עם מדינות ערב או עם הפלשתינאים בפיצויים עבור רכושם של היהודים שגורשו משם. ועד כמה שאני יודע העניין לא עלה כלל בשיחות השלום בין מצריים לישראל.
בעוד הדחקתה של הטראומה של יהדות המזרח התיכון על ידי המדינה והאליטה יכולה להיות מוסברת על ידי "אשכנזיותן", מפתיעה יותר ההדחקה של העניין הזה גם על ידי אותה אליטה מזרחית (אם אפשר להשתמש בביטוי זה) – אלו הלוחמים למען העניין המזרחי וטוענים לקיפוח מעמדי ותרבותי של יהודי המזרח התיכון. ייתכן שאני טועה, אני עצמי לא נתקלתי בדרישה שהושמעה על ידי פעילים למען המזרחיים ליצור יום זיכרון עבור גירושם של יהודי הארצות הערביות, או שהמדינה תדרוש פיצויים ממדינות ערב עבור העוול שנעשה להם, או אפילו שתפצה אותם עבור העוול שנעשה להם. הדרישות הללו , ככל שהן עולות, באות בעיקר מהמגורשים עצמם. אני מייחס זאת בעיקר לתפיסתם הרדיקאלית של הפעילים הללו. כאן אני חושב שלא רק עניין "השלום" הווה גורם מפריע, אלא גם "רב תרבותיות" כמו גם ה"תקינות הפוליטית" שמשו מחסום בפני הודאה בריש גלי על האסון והעוול שגרמו ארצות מוסלמיות ליהודים. לכן אני גם חושד שדרישה המוצדקת ללמד את ההיסטוריה של יהודי המזרח התיכון המושמעת על ידי הפעילים הללו אינה כוללת בתוכה גם את הדרישה ללמד את גירושם של יהודי ערב ואת משמעויותיו.
ואכן אסונם של יהודי המזרח התיכון הוא שלא היה דובר לעניינם. המשמעויות היו מרחיקות לכת ובאו לידי ביטוי לאחרונה בקלישאה המצביעה על כישלונה של המדינה הציונית בכך שניצולי שואה רעבים ללחם. זוהי כמובן קלישאה, מפני שבמדינה מתוקנת זקנים לא צריכים להיות רעבים ללחם, בין אם הם ניצולי שואה בין אם לא, אבל העובדה שבכל זאת דיברו על ניצולי שואה אומרת הכל שכן מה בעצם ההבדל בין ניצול שואה שהגיע לארץ בחוסר כל, לבין פליט גירוש מארצות ערב שהגיע לארץ בחוסר כל? האם המדינה הישראלית מחויבת יותר לניצולי השואה מאשר לניצולי הגירוש? כך נראה, שכן מלבד הפיצויים שהגיעו לניצולי השואה מגרמניה, המדינה הישראלית יזמה שורה של הטבות לניצולי שואה, כאלו שלא יזמה לגביהם של ניצולי הגירוש. באם נכנסים יהודי מרוקו אלג'יריה ועיראק כיוצאים מן הכלל הזכאים להטבות הללו, הרי זה כפיצוי לאירועים שקרו בתקופת השואה בארצות הללו, ולא עבור הגירוש. בנוסף, העובדה שבמקרה של יהודי המזרח התיכון לא הייתה מדינה כמו גרמניה שהודתה בעוול והסכימה לפצות את ניצולי השואה, אינה בהכרח פותרת את המדינה הישראלית מהצורך לפצות אותם. יכול להיות שהיה צורך ליצור קרן לאומית שתעסוק בכך, ולהניח את החשבון בבוא היום על מפתנן של מדינות ערב, אם לא לספוג אותו כחלק מהמאמץ לכינון אומה. שכן העוול שנעשה כאן הוא ברור בעוד כספים הוזרמו לסקטור מסויים של החברה הישראלית ושימשו אותו בכדי לקדם את עצמו, הם לא הוזרמו ליהדות המזרח התיכון, שכן אסונם הוכחש.
להכחשת הגירוש לא היו רק משמעויות כלכליות עבור יהדות המזרח, אלא שהיא גם הדירה את יהדות המזרח מאחד האתוסים המכוננים של ישראל, כלומר מהשואה: היות והיא לא קרתה ליהודי המזרח, הרי הם במובן מסויים לא חלק מהלאום. וזה עובד בשני הכיוונים, כלומר העובדה שהשואה לא קרתה ליהודי המזרח, הפכה אותה לאירוע "אשכנזי". וכך אנו נתקלים מדי פעם באלו המצביעים על קהילות יהודיות במזרח התיכון שנפגעו בזמן השואה מתוך ניסיון לצרף את יהודי המזרח לאתוס המכונן הזה. אלא שככל שמה שקרא ליהודי ערב אמנם לא היה שואה, הוא היה תוצאה של "השאלה היהודית" שהתנועה הציונית לפחות בתחילת דרכה שאפה לפתור. כאן מנקודת מבט של בניין אומה היה דווקא חשוב להדגיש את עניין הטראומה והפליטות המשותפת ליהדות המזרח ושאסונם מצביע על "שותפות הגורל היהודי", וזה לא נעשה.
אז היום הוא יום הזיכרון לגירושם של יהודי ערב – צפירה לא תהיה כאן.

מודעות פרסומת