"מוות לנורדאו האפריקני" – על מקורותיה של הקנאות לארץ-ישראל

 

 

 

ב 4 בנובמבר 1995 ירה בתל אביב סטודנט בשם יגאל עמיר חמש יריות לעברו של יצחק רבין ראש ממשלת ישראל. ראש הממשלה הישראלי לא שרד את ההתקפה. כתשעים ושתים שנים לפני כן, ב-19 לדצמבר 1903 ירה בפאריז סטודנט יהודי רוסי בשם חיים זליג לובאן שתי יריות לעברו של מקס נורדאו סגנו של הרצל תוך שהוא צועק בצרפתית "מוות לנורדאו האפריקני" . היורה החטיא. גם אם ההתנקשויות היו שונות בתוצאותיהן הרקע להן היה דומה: גם אז עמדה "ארץ ישראל" על הפרק. יגאל עמיר התנקש ברבין מפני שחשד שהוא עומד לוותר על חלקים מארץ ישראל. וחיים זליג לובאן ניסה להתנקש בנורדאו במחאה על "תוכנית אוגנדה" שמשמעותה הייתה ויתור על ארץ ישראל.  גם אז קדם "מסע הסתה" לניסיון ההתנקשות. כמו רבין, כונו אז הרצל  נורדאו ואליעזר בן יהודה (שישב בארץ ישראל ותמך בתוכנית אוגנדה) "בוגדים".

ככל שקיים דמיון בין שני הארועים, אופי השפעתם על מה שמכונה כאן "ההיסטוריה הציונית" היה שונה. בעוד רצח רבין הפך להיות טראומה לאומית, מעטים יודעים היום על ניסיון ההתנקשות ההוא ומעטים מהם אף מכירים את שמו של חיים זליג לובאן (אם כי רצח יצחק רבין העלה במקצת את זכרו מתהום הנשייה, ראו כאן) אולי זה בגלל שניסיון ההתנקשות נכשל. אולי זה בגלל שהמתנקש  הועמד למשפט ואושפז לאחר שנקבע שאינו שפוי בדעתו.

אלא שאני חושב שיש כאן גם סיבה אחרת, עמוקה יותר, שבגללה נדחק חיים זליג לובאן לתהום הנשייה, או שבגללה הישראלים אינם רואים בו את "אביו הרוחני" של יגאל עמיר, שכן הלה שובר כמה מיתוסים חשובים באשר למקורותיה של הקנאות לארץ ישראל. כפי שבא לידי ביטוי במאמרה של עדית שפרן-גטלמן "לפני שבני עקיבא מגיעים לככר"  שהתפרסם אתמול ב"הארץ" מקובל לראות את יגאל עמיר כתוצר של המחנה הדתי-לאומי, או מחנה הימין בישראל. אלא שבמידה שניתן להשליך מהמחנאות של היום לזו שבתנועה הציונית בתחילת המאה שעברה, מחד גיסא, ובמידה שניתן לשייך את חיים זליג לובאן לאיזה מחנה (ובית המשפט קבע שלא, שכן הוא היה "משוגע"), מאידך גיסא, הרי לא ניתן לשייכו למחנה שאליו השתייך או שויך יגאל עמיר. אלו שניהלו את המסע כנגד הרצל, נורדאו ואליעזר בן יהודה היו במופגן חילוניים ( הציונים הדתיים, "המזרחי", דווקא תמכו בתכנית אוגנדה); החלק הארי  שבהם, אחד העם ותלמידיו, היו מינימליסטים הן מבחינת תפיסתם את הפוליטיקה בכלל ואת מטרותיה של התנועה הציונית בפרט. הציונות שלהם הייתה "ציונות קטנה": יסודו של מרכז תרבותי בארץ ישראל, לא בהכרח מדינה, ולא פתרון למיליוני יהודים ממזרח אירופה.   אחד מהם, חיים וייצמן, עתיד היה לההפך לסמלו של המינימליזם המדיני והטריטוריאלי הציוני הזה. הם היו אלו שניהלו את "מסע ההסתה" והיה זה אחד העם שתאר את קבלת ההחלטה לשלוח את המשלחת למזרח אפריקה כ"המרת דת בפומבי".  מולם עמדו תומכי תכנית אוגנדה, שככל שהיו מוכנים לוותר על ארץ-ישראל, תפיסתם המדינית הייתה מקסימליסטית, הייתה זו תפיסה של "ציונות גדולה" ששאפה למדינה, ריבונות לאומית, ופתרון למיליונים מיהודי מזרח אירופה.

בהיסטוריוגרפיה הציונית נתפסה "תכנית אוגנדה" כאפיזודה חולפת, אך לאמיתו של דבר היה הדיון באוגנדה פרשת דרכים שבעקבותיו שונו פני התנועה ללא הכר כאשר השינוי נשא עמו משמעויות מרחיקות לכת לגבי ההיסטוריה של היהודים במאה העשרים. שכן הדיון לא היה רק, ואפילו לא בעיקר, בשאלת התכנותה של מדינת לאום יהודית במזרח אפריקה, אלא הכרעה בשאלת היסוד אודות מטרותיה של התנועה הציונית.

מאחורי הדיון בהצעה המזרח-אפריקנית של הממשלה הבריטית עמדו בעצם שתי השקפות לגבי מטרותיה של התנועה הציונית. בהיסטוריוגרפיה הציונית נוסחה המחלוקת הזו כמחלוקת בין אלו שסברו שמטרתה של התנועה הציונית הוא לפתור את "צרת היהודים" לבין אלו שסברו שמטרתה לפתור את "צרת היהדות". מצד אחד עמד מחנה שבראשו עמד מייסד התנועה תאודור הרצל, שגרס שמטרתה לפתור את הבעייה היהודית באירופה, כלומר למצוא פתרון למצוקה היהודית על ידי ייסודה של מדינת-לאום. המחנה השני, שאחד מהדמויות המרכזיות שעמדו בראשו היה אחד העם, ראה בתנועה הציונית לא תנועה למען יהודים, אלא תנועה למען יהדות. על פי התפיסה הזאת היהדות נמצאה בסכנה עקב טבעו המבולל של העידן המודרני. הסיבה להתבוללות הזאת הייתה בעיקר שהדת היהודית לא יכולה הייתה לספק עוד את הדבק המאחד את היהודים באשר הם. וכך הייתה תנועה לתחייה יהודית תרבותית שמטרתה הייתה לעשות רפורמה ביהדות להחליף את הדת כיסוד המאחד את היהודים באשר הם.  במילים אחרות, הציונות  מנקודת מבט זאת זוהתה עם (גרסה רפורמית) של יהדות. המטרה הסופית של התנועה הציונית, על פי אחד העם, הייתה ייסודו של מרכז רוחני תרבותי בארץ ישראל על ידי אליטה יהודית מצומצמת שיהיה המקור לאותה יהדות שתאחד את היהודים באשר הם. ומה באשר לגורלם של היהודים? תשובתו של אחד העם לכך הייתה משיכת כתפיים: הם נועדו להשאר אומת גלות ובכל מקרה התנועה הציונית לא הייתה אמורה להיות הפתרון עבורם.

משבר אוגנדה ומותו של הרצל סימנו את ירידתה של הגישה הציונית המדינית ועלייתה של "הציונות המעשית".

למרות שלא כל "המעשיים" היו בהכרח "רוחניים" כאחד העם, הם היו שותפים להשקפת עולמו בשני יסודות עיקריים: הם ראו בתנועה הציונית תנועה להתחדשות יהודית-תרבותית, כלומר הם ראו בציונות "יהדות חדשה",  יותר מאשר תנועה לפתרון הבעייה היהודית, ובכל מקרה גם אותם "מעשיים" שראו בה גם תנועה לפתרון הבעייה  היהודית סברו שבטווח המיידי והבינוני הפתרון הזה צריך להיות מתווך על ידי תחייה יהודית שתעשה באמצעותה של אליטה יהודית מצומצמת בארץ ישראל.

זיהויה של הציונות עם היהדות עורר כמובן את השאלה "מהי יהדות?". מתנגדיו ויורשיו של הרצל בהנהלה הציונית, היו רובם ככולם חילונים ולא הייתה ביניהם הסכמה רבה בשאלה "מהי יהדות?", אלא שעל דבר אחד הם הסכימו: על הכרחיותה של "ארץ ישראל". וכך בעקבות משבר אוגנדה הפכה התנועה הציונית מתנועה לשחרור לאומי לדת או לאידיאולוגיה. הייתה זו "דת יהודית חילונית", דת ללא אלוהים. את מקומו של האל תפסה "היהדות" או "הציונות" שביטוייה העיקרי היה "ארץ ישראל". מטרתה לא הייתה לפתור את בעייתם של היהודים, אלא לבנות בארץ ישראל "חברת מופת" או "בית רוחני" שלא היו אלא המקבילה החילונית ל"בית השלישי". אלא שבניגוד לדת המסורתית, שעבורה שיבת ציון המיתית הייתה עבור כלל היהודים, "שיבת ציון" של הציונות הפוסט הרצליאנית הייתה עבור אליטה מצומצמת  בעוד, וזה בדומה לדת המסורתית,  "שיבת ציון" הכללית (כלומר פתרון הבעיה היהודית) במידה ועדיין נתפס כמטרתה של הציונות נדחה לעתיד בלתי מוגדר ( שלא היה אלא "אחרית הימים" של הדת המסורתית).

וכך הציונות הפוסט-הרצליאנית לא ייצגה יותר את "עניינם של היהודים" אלא את עניינה של ארץ ישראל, או לחלופין, תמיד כפפה את עניינם של היהודים לעניינה של ארץ ישראל. היא לא הייתה יותר תנועה לשחרור לאומי, לא תנועה שראתה עצמה משרתת עם, אלא להפך, על העם היה לשרת אותה: על היהודים באשר הם הוטלה המשימה לבנות את "הבית השלישי" בארץ-ישראל, מבלי ש"הבית השלישי" הזה ישרת את עניינם, לפחות לא בטווח הנראה לעין. כמו הדתות החילוניות האחרות של המחצית הראשונה של המאה העשרים, הקומוניזם והפשיזם, היא הייתה טוטלית ודרישותיה מהיהודים אף עלו על אלו של הדת המסורתית. על מזבחה של זו היו עתידים להיות מוקרבים לא רק חייו של ראש ממשלה ישראלי לעתיד, אלא בעצם חייה של אומה שלימה.

הנכונות להקריב את האומה למען האידיאל מובעת אצל אחד העם באופן שאינו משתמע לשתי פנים במאמרו "משה", משה, שנוצק על ידי אחד העם בדמותו שלו הוא נביא, (שהוא בעצם לא מנהיג, בדיוק כמו אחד העם), הוא נביא-פונדמנטליסט ש"מצמצם הוא דעתו ולבו באידיאל שלו, שבו הוא מוצא את תכלית החיים ולו הוא רוצה לשעבד את החיים על הקצה האחרון ללא שיור שהוא. … ואינו יכול לקבל שום אמתלא, ואינו יכול להסכים לשום פשרה, ואינו נח מזעפו ותוכחתו, אף אם כל היקום יתנגד לו". אחד העם קובע כי שחרורו של העם מעול פרעה  (כלומר השחרור הלאומי במובן הפשוט של המילה, במובן ההרצליאני)  אינו סוף העניין אלא תחילתו. שכן "האדון חדל מלהיות אדון אבל העבד לא חדל מלהיות עבד". וכך יש לחנך את העם בכדי שיהיה ראוי להכנס לארץ-ישראל, אלא ש"מעשה העגל" ו"מעשה המרגלים" מביאים את משה לראות שגם תקוותו האחרונה אין לה יסוד, כי "גם החינוך לא יועיל להמון  שפל כזה לעשותו נושא תעודה גדולה –  ומיד גוזר הנביא כליה על דורו ומחליט להשאר במדבר ארבעים שנה":

"לשוא יאיצו בו אחרי כן בני דורו, בהכירם עותתם, לשוב אל העבודה ולהוליכם אל ארץ נחלתם … הנביא כבר גזר את גזרתו וממנה לא ישוב, לא יוכל לשוב. הוא בא לידי הכרה, כי "העדה הרעה הזאת" לא תצלח למטרתו – ולא יועילו התחנונים להביא את הנביא לידי מעשה המתנגד להכרת ליבו. מתאבל הוא עמהם ומיצר בצרתם, אבל עם כל תחנוניהם משיב הוא בפנים נזעמים: "אל תעלו, כי אין ה' בקרבכם. וכה יושב הנביא במדבר, מקבר את דורו ומחנך דור חדש."

"משה" הוא אכן סיפורה של הפנטיות והאכזריות של הדת החילונית החדשה, הדת של "ארץ ישראל" ושדרישותיה היו חמורות מדרישות הדת המסורתית. יש לראות שבניגוד לסיפור המקראי, אין אלוהים בסיפורו של אחד העם. את הגזרה על העם שלא להכנס לארץ ישראל גוזר הנביא (שהוא אחד העם) ולא האלוהים, כפי שזה באמת בסיפור המקראי. בנוסף, בסיפור המקראי משה מלמד סנגוריה על העם בפני האל ומבקש ממנו להסיר את רוע הגזירה. בכך, בניגוד למה שאחד העם סובר, מתגלה משה דווקא כמנהיג, שכן תפקידו של המנהיג הוא להגן על העם. ואילו אצל אחד העם "משה" אינו מנהיג אלא נביא: איש הצדק המוחלט משמש קטגור ושופט כאחד. הדור אינו ראוי ולכן עליו למות במדבר "וכך יושב הנביא במדבר, מקבר את דורו ומחנך דור חדש".

התפיסה הזו לא הייתה ייחודית לאחד העם, ואפיינה את הזרם המרכזי של הציונות הפוסט-הרצליאנית. בהקשר זה יש להזכיר גם את יצירותיו של ביאליק שעניינן "מתי מדבר": המיתוס של יוצאי מצרים שלא נמצאו ראויים להיכנס לארץ היעודה. לדעתה של אניטה שפירא מיתוס זה הלם את הלך רוחם של הציונים, שכן ההנחה המובלעת של תורת התחדשות האדם היהודי והתחייה בארץ האבות הייתה שהדור הקיים, כלומר "עם ישראל", הוא "דור המדבר" ולכן לא יזכה להיכנס לארץ. זו הגישה שהנחתה את התנועה הציונית בין שתי מלחמות העולם, ובשל כך העדיפה הגירה סלקטיבית של אליטה "חלוצית" על פני הגירה המונית ברוח הציונות המדינית כפי שהסברתי בהרחבה במאמר "הרצל נגד התנחלויות" המתפרסם באתר זה. העובדה שהתנועה הציונית הפוסט-הרצליאנית לא ראתה את עצמה עוד כאחראית ל"עניינם של היהודים" מסבירה גם את דלות הפעילות הציונית בזמן השואה בכל הנוגע להצלת יהודים. על הדברים הללו הצביע בהרחבה שבתאי בית צבי בספרו החלוצי "הציונות הפוסט אוגנדית במשבר השואה" (1977), ספר שמעולם לא זכה להתייחסות הראויה לו בהיסטוריוגרפיה הישראלית.

במבט לאחור ולנוכח השואה הופך "משה" של אחד העם למסמך מסמר שיער, וייתכן שלא יהיה זה הוגן לשפוט את אחד העם בדיעבד, שכן לא יכול היה לצפות את השואה ולתאר לעצמו אסון בממדים כאלה. ראינו למעלה כיצד אוטם הנביא, הוא אחד העם, את אוזניו בפני תחנוני בני עמו ומסרב לשנות את רוע הגזירה. האם היה אחד העם מוכן לשנות את עמדתו כלפי בני עמו למרות היותם "לא ראויים"  ולהוליכם למולדתם גם לנוכח השואה? האם היה אוטם את ליבו לתחנוניהם? איננו יכולים לדעת את תשובתו של אחד העם לכך, אך תפיסה דומה לזו המובעת ב"משה" מובעת בדבריו של יצחק גרינבוים שעמד בראש "הוועד להצלה" שהקים היישוב בזמן השואה, שנאמרו במושב הוועד הציוני ב-18 בינואר 1943 בו הוא מתייחס לדרישה להשתמש בכספי "קרן היסוד" לצרכי הצלת יהודים:

"בינתיים התחיל להשתלט בארץ-ישראל הלך-רוח, שאני חושב למסוכן מאוד לציונות". "אינני יכול להבין איך אפשר שבאסיפה בירושלים יקראו לי : "אין לכם די כסף, תקחו את כספי קרן היסוד, תקחו את הכספים מהבנק, הלא שם יש כסף"… כמובן הם [האמצעים]יספיקו אם נקח את כספי קרן היסוד. אבל אנחנו לא נקח את כספי קרן היסוד, ואנחנו נמשיך באותם אמצעים את מלחמת הגאולה שלנו" '.

את עקרי אמונתו מנסח גרינבוים בפסקה המסכמת של נאומו

"הציונות היא למעלה מהכול – דבר זה צריך להשמיע בכל פעם כאשר שואה גדולה מתעה אותנו מדרך מלחמת גאולתנו בציון. מלחמת הגאולה שלנו אינה נובעת באופן ישיר ואינה משתלבת באופן ישיר עם הפעולות לטובת הגולה – זה אסוננו. דבר כזה אין בשום אומה ולשון. יש שני שטחים של פעולות והם שטחים של פעילות, שאולי בתיאוריה הם קשורים, אבל למעשה הם מיוחדים, אנחנו צריכים, לדעתי, לשמור – בייחוד בשעות כאלו – על העליונות של מלחמת הגאולה"

ארבעים שנים לפני כן, בקונגרס הציוני השישי שהתקיים בבאזל, היה גרינבוים הצעיר מראשי המתנגדים להרצל במשבר אוגנדה. גם אז עמדו דברים דומים על הפרק: ארץ ישראל מול מצוקתם הנוראית של יהודי מזרח אירופה ואז הוא אמר דברים דומים "אנחנו נשארים (בתנועה) להגן על הציונות. לא ציונות של דיפלומטיה וסעד למזרח (אירופה) המעונה, אלא לציונות שהיא תחייה של העם היהודי בארץ ישראל". וכך גם  אומר אושיסקין מנהיג האופוזיציה להרצל "עיקר הציונות  להושיע לעם ישראל, ולא לעניי אחינו מרוסיה ורומניה".

מה שהוכרע במשבר אוגנדה לא היה רק בחירתה של ארץ ישראל, אלא העמדת עניינה של ארץ ישראל, או של "היהדות", לפני ומעל "עניינם של היהודים". הציונות הפכה להיות לדת-חילונית או לתחליף-דת וכזו נשארה עד עצם היום הזה. ברבות השנים שמשו מושגים או אידיאולוגיות אחרות כ"יהדות" או תחליף "יהדות", לצידה של "ארץ ישראל" : "חברת מופת", "סוציאליזם", "שלום" , "הומניזם" ועוד ועוד. אך מה שאיחד את כל התפיסות הללו הייתה דרישתה של הדת החילונית הזו מהיהודים להקריב את עניינם למענן או העמדתה של האידאולוגיה מעל עניינם של היהודים. יש לחזור ולהדגיש כי הדת החילונית הזו נוצרה על ידי חילוניים ועבורם, מטרתה הייתה לספק זהות "יהודית" לאנשים שהתפקרו ועדיין ראו עצמם יהודים. וכך המקורות לדת החילונית הזו לא היו בדת המסורתית ואף לא בעיקר בימין, אלא בזרם המרכזי של התנועה הציונית, ב"ציונות המעשית" בדומיננטיות של תנועת העבודה.

העובדה שהקנאות של ארץ ישראל בא לידי ביטוי כיום בעיקר על ידי חוגי הימין הדתי ומשם גם בא יגאל עמיר, יורשו של חיים זליג לובאן "המתנקש הציוני הראשון", לא צריכה להפתיע אותנו שכן היא  מצביעה אולי על חולשותיה של הדת-הציונית בכלל, כלומר שקשה לקיים תיאוקרטיה פונדמנטליסטית של לא-מאמינים. מרטין בובר אמר לפני שנים רבות שהעובדה ש"החלוץ" ניסה להקנות תוקף לעצמו מכוח צו השעה ולא מכוח קשר הדורות, או לחלופין אוטופיה שאינה מעוגנת במסורת, משמעותם שפתוס ההגשמה של החלוץ יהיה בר חלוף והוא לא יהיה מסוגל להנחיל אותו לדור הבא. וכך נזקקה התיאוקרטיה הציונית החילונית להעביר את דגל  "היהדות" לנושאיו היותר טבעיים –  אנשי הדת.

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “"מוות לנורדאו האפריקני" – על מקורותיה של הקנאות לארץ-ישראל

  1. המסקנה אליה מגיע משה ברנט אינה מקובלת עלי. לדעתי הסיבה אינה חולשתה של הציונות החילונית אלא הקנאות של הזרם הדתי שהוא מטבעו קנאי, לא פלורליסט וחושב שהאמת שלו היא האמת היחידה. אני גם חושב שלשים מרכאות על הערכים הציונים החילוניים כמו שלום הומניזם וסוציאליזם זה לא במקום כי אלו ערכים נעלים, לפחות עבור אנשים שיכולים ומוצאים מוסר שנובע מהאדם ולא נזקקים לאלוהים כשוטר.

    אהבתי

    • מתי, אם מקורה של הפנטיות לארץ ישראל הוא בקנאות הזרם הדתי בציונות, איך אתה מסביר את העובדה שהציונות הדתית, המזרחי, תמכו בתכנית אוגנדה? זה נכון שקיים מקור נוסף לקנאות לארץ ישראל שבו לא דנתי במאמר, והוא מצוי במשנותיהם של הרב אברהם יצחק הכהן קוק ובנו הרב צבי יהודה קוק. אבל הרב קוק לא היה חבר בתנועה הציונית (כלומר במזרחי) ודעותיו מתחילות להשפיע על הציבור הדתי רק בשנות השלושים של המאה הקודמת. הסיבה שהרבנים קוק הפכו להיות דומיננטיים בזרם הדתי בציונות היא משום שהציונות החילונית סללה להם את הדרך.
      באשר מה שאתה אומר לגבי "ערכים נעלים". אתה רואה: זו בדיוק הבעייה. אני לא חושב שלאומות צריר שתהיינה מטרות "נעלות" או ערכים "נעלים". מטרתה של האומה היא החיים.מה שעשו הציונים החילוניים זה להציב ערכים, אידיאולוגיות ואוטופיות מעל החיים ולכפוף את האומה למימושם, כאשר השאלה באיזו מידה וכיצד הם משרתים את האומה הופכת להיות משנית. אני רואה ב"ארץ ישראל", "סוציאליזם "שלום" וכדומה תחליפים ל"יהדות".

      אהבתי

  2. משה, קראתי את המאמר, מרתק. (עידו אף העלה אותו לקבוצת הפייסבוק של מסילה)
    היה מענין לקרוא על השינויים בתנועה הציונית. כחומר למחשבה ובמסגרת פשיטת הרגל האידאולוגית בימינו, מצאתי כי מציף שאלה והיא, לא מי הוא יהודי, אלא מי הוא ציוני?

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s