מדינה נגד התבוללות

href="http://www.haaretz.co.il/literature/study/1.1901986">http://www.haaretz.co.il/literature/study/1.1901986

http://www.kipa.co.il/jew/holidays/Yom_HaShoah/44825.html

מדינה נגד התבוללות

הנשיא ראובן ריבלין פרסם בעמוד הפייסבוק דברים חד משמעיים באשר לנישואיהם של מורל מלכה ומחמוד מנסור. בין השאר כתב כי "מחמוד ומורל מיפו החליטו להינשא ולקיים את חירותם במדינה דמוקרטית. גילויי ההסתה נגדם מקוממים ומדאיגים, תהא אשר תהא עמדתי או עמדתו של אחר ביחס לנושא עצמו", ריבלין הוסיף כי כי לא כולם חייבים לשמוח בשמחתם של בני הזוג, אך כולם חייבים בכבודם. "יש בינינו ובתוכנו מחלוקות קשות ונוקבות, ואולם להסתה, לאלימות ולגזענות אין מקום בחברה הישראלית", וכי "ביטויים אלה מכרסמים תחת יסודות חיינו המשותפים כאן במדינת ישראל, היהודית והדמוקרטית, הדמוקרטית והיהודית. עם חופשי אנחנו בארצנו, בדעה ובפעולה ואני מאחל לזוג הטרי בריאות, נחת ושמחה".

אכן דברים כדורבנות שנאמרו בעיצומו של הגל העכור ששטף את ישראל. אלו היו גם דברים אמיצים, שכן דווקא בניגוד למה שריבלין עצמו סבור, מה שהוא יצא נגדו לא היו השוליים הגזעניים של החברה הישראלית, אלא לב הקונצנזוס. ככל שההפגנות כנגד נישואיהם של מחמוד ומורל מנסור הם ביטוי לגזענות במובנה המכוער ביותר, הניסיונות להלביש את הגזענות הזו על איתמר בן-גביר ומיכאל בן ארי או לחלופין על שוליה של החברה הישראלית הם פתטיים. בן גביר ובן ארי הם מיצגיה האותנטיים של "הציונות" או של "המדינה היהודית והדמוקרטית" שנמצאת כאן בקונצנזוס.

יסלחו לי הקוראים אם אעמיס עליהם במקצת היסטוריה "ציונית". האב הרוחני של "המדינה היהודית" לא היה הרצל, אלא יריבו המר אחד העם. על העניין הזה עמדתי בפירוט בספרי "עם ככל העמים". הרצל חשב שתפקידה של התנועה הציונית הוא להציל יהודים, אחד העם חשב שתפקידה הוא להציל את היהדות, כלומר למנוע את התבוללותם של היהודים. אחד העם ניצח ובסופו של דבר נוסדה המדינה היהודית לא כמדינה עבור היהודים אלא כמדינה עבור היהדות, כלומר כמדינה נגד התבוללות. וכך ראה אחד העם בנישואי בתו הצעירה רחל לעיתונאי הלא־יהודי מיכאיל אוסורגין, אסון נורא, והוא ניתק את הקשר איתה ולא היה מוכן לקבל את חתנו גם כאשר הלה התגייר גיור רפורמי, וגם שלל את האפשרות שאוסורגין יתגייר גיור הלכתי. אחד העם אמר שבעיני יהודי לא־דתי כמוהו אין משמעות לאקט הפורמלי של הגיור, שכן גם אחרי מאה שנות גיור “גוי נשאר גוי”, וספק אם “ישנה את נשמתו מבפנים”. כמובן שזכותו של כל אדם להתנגד לנישואי בן משפחתו ואף לנתק את הקשר עם בן המשפחה הזה בעקבות נישואיו, אלא שעבור אחד העם זה היה זה עניין לאומי ובעצם מטרתה הראשונה של הציונות: למנוע התבוללות. עבור אחד העם, שהיה חילוני, הציונות הייתה יורשתה של הדת, או "דת יהודית חדשה", שתפקידה היה למלא את מה שהדת עשתה בעבר, כלומר לשמור על "שלימותו" של העם היהודי.

כאמור תפיסתו של אחד העם, כפי שמתאר אותה יפה שלמה אבינרי במאמר המצורף, היתה אתנוצטרית וקסנופובית, ושנאתו להרצל נבעה גם מאופייה האוניברסאלי של המדינה ההרצליאנית. כאשר שאל מקס נורדאו שהיה נשוי ללא יהודיה את הרצל מה יהיה מעמדה של אשתו במדינה היהודית ענה לו הרצל "לו כבר הוגשם מפעלנו כיום, הרי לא ייתכן לאסור על אזרח יהודי, זאת אומרת על אזרח המדינה היהודית הקיימת, לשאת לאישה בת חוץֿלארץ", וכך גם מתייחס אחד העם בעוינות ובבוז לחיבורו של הרצל "אלטנוילנד" מפני ש"החברה החדשה" שמתאר שם הרצל כוללת בתוכה לא יהןדים בכלל וערבים בפרט כשווי זכויות מחד גיסא ושהרצל מתאר באלטנוילנד את המולדת החדשה ככזו שיש בה לצד בתי כנסת גם מסגדים וכנסיות נאות, מאידך גיסא.

המדינה היהודית, אם כך, נוסדה כמדינה למניעת התבוללות של יהודים, בישראל ובעולם, כאשר ביטויה של ההתבוללות נתפס בעיקר כנישואי תערובת. בעוד מלחמתה של המדינה היהודית (והדמוקרטית) בנישואי התערובת של היהודים בעולם זכתה לתשומת לב בשל זעקות השבר המושמעות מדי פעם מפי נציגי סוכנות ו"ציונים" אחרים על "התבוללותם" של יהודי ארצות הברית (יש לזה אפילו שם: "השואה השקטה"), פחות זכתה לתשומת לב מלחמתה של המדינה היהודית בנישואי התערובת בתוך ישראל, במיוחד נישואים בין יהודים וערבים. למזלם של היהודים האמריקנים בפרט והאמריקנים בכלל, הם אינם נמצאים תחת לפיתתה של המדינה היהודית, ולכן יכולים להתחתן באופן חופשי עם מי שיחפצו. אלא שהמצב בישראל שונה, וכאן נחלה "המדינה היהודית והדמוקרטית" הצלחות מרשימות בכל הנוגע למניעת נישואי תערובת. שכן בל נשלה את עצמנו, העובדה שהמקרה של מחמוד ומורל מנסור עולה על סדר היום אינו רק בגלל שאיתמר בן גביר מפגין כנגדם, אלא גם ובעיקר בשל מיעוטם היחסי של נישואים מהסוג הזה. ברור שבמצב נורמאלי היו נישואי התערובת בישראל גדולים בעשרות מונים ממה שהם כיום.

כיצד מנהלת המדינה היהודית והדמוקרטית את מלחמתה ב"התבוללות" בתוך ישראל? קודם כל באמצעות הפרדה ברורה בין שתי האוכלוסיות, היהודית והערבית, כאשר האחרונה מוגבלת למה שנקרא כאן "המגזר הערבי". כאשר אין מגע בין האוכלוסיות או כאשר נקודות המפגש הן מועטות, הסיכויים ל"התבוללות" הם קטנים יותר. הייתי אומר שהתנגדותה של "המדינה היהודית והדמוקרטית" לאינטגרציה של הציבור הערבי לתוכה מונעת יותר מהרצון למנוע נישואי תערובת, כלומר מהחשש ל"התבוללות", מאשר כל שיקול אחר, כולל זה הביטחוני. ולכן בנוסף להפרדה בין האוכלוסיות בא המסר האידיאולוגי הברור של המדינה והחברה הישראלית שרואה נישואים כאלה באופן שלילי (וזו לשון המעטה), ויש לומר זאת באופן ברור: המסר הזה הוא חד משמעי ובקונצנזוס, אין הבדל בעניין זה בין מה שמכונה כאן "שמאל" או "ימין", או בן דתיים וחילוניים. כפי שהצבעתי למעלה, אחד העם, אביה הרוחני של המדינה היהודית, היה חילוני וככל שניתן לסווג אותו בהתאם למחנאות המקובלת כיום הרי הזרם הציוני שהוא יסד, זה המכונה "הציונות הרוחנית", הוא "שמאל". לבסוף בא כמובן העניין הממסדי: הפקדת הנישואים בידי כהני הדתות השונות, שנועדה אף היא להקשות על נישואי תערובת. גם כאן הסיבה העיקרית להעדרותם של נישואים אזרחיים בישראל ולמונופול של הרבנים בעניין זה ובעניינים אחרים, אינה קשורה רק ואפילו לא בעיקר ללחצים הקואליציוניים של המפלגות הדתיות, אלא לברית הבלתי כתובה בין "המדינה היהודית והדמוקרטית" לבין הרבנים, כאשר הללו נתפסים גם כשומרי השער וכממלאים תפקיד חשוב במניעתה של "ההתבוללות".

כאמור, לכל אדם, גם ליהודי, יש זכות להתחתן או לא להתחתן עם מי שהוא חפץ או אינו חפץ. וזכותו יהודי לרצות שבנו או בתו יתחתנו עם יהודים בלבד, ואף לעשות כמעשה אחד העם ולנתק את היחסים עם הבת הממרה. כמו כן זכותן של קהילות דתיות, יהודיות ומוסלמיות, וגם של כהני דת, יהודים ומוסלמים, להתנגד לנישואי תערובת. מה שלא בא בחשבון, לפחות לא במדינה דמוקרטית, הוא שלמדינה יהיה מה לומר בעניין זה: לפחות לא למדינה מודרנית. במדינות מסורתיות (כלומר כאלו שמבוססות על אוכלוסיות שהן דתיות מסורתיות באופן מכריע) התופעה הזו רווחת, אבל מדינות כאלה הן בדרך כלל גם ספק דמוקרטיות. המדינה המודרנית היחידה שאני מסוגל לחשוב עליה (ואולי מי מהקוראים יתקן אותי) שהיה לה עניין מסוג זה בנישואים של אזרחיה הייתה גרמניה של שנות השלושים במאה הקודמת. כאמור ככל הרעיון שתפקידה של המדינה היהודית הוא למנוע התבוללות קוסם לדתיים בישראל, מקורו אינו בדתיים: אחד העם היה חילוני וגם אלו שיסדו את ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית" היו חילוניים ואפילו "סוציאליסטים".

גם אם לקהילות דתיות יש הזכות להתנגד לנישואי תערובת, יש לראות שמעבר לקו מסוים התנגדות זאת היא בעייתית, שכן קיומם של נישואי תערובת הוא סימן ליציבותה של החברה ולהרמוניה היחסית בין הקבוצות השונות שבה. צריך לראות שאילו כל היהודים באמריקה היו נמנעים מנישואי תערובת קרוב לוודאי שהדבר היה מעורר אנטישמיות באמריקה ובוודאי היה מונע את הפיכתה של יהדות אמריקה לכוח משפיע בחיים הלאומיים שם. במילים אחרות, אותן קהילות יהודיות באמריקה המתנגדות לנישואי תערובת יכולות לעשות זאת בדיוק בשל העובדה שקיימות קהילות יהודיות המאפשרות זאת. ובניסוח קיצוני יותר, התבוללות מסוימת או "שואה שקטה", הכרחית לשגשוגה של יהדות ארצות הברית. היהודים בכל העולם הדמוקרטי למדו שהעיירה היהודית המזרח-אירופאית אינה יכולה להתקיים בדמוקרטיה המודרנית, ושהם לא יכולים לחיות כמעוט בקרב לא יהודים אלא מתוך עירוב ופתיחות יחסית. בישראל, לעומת זאת, ניצלו היהודים את העובדה שהם רוב בכדי לשעתק את העיירה היהודית ואף להחמיר את המצב שכן סביב העיירה היהודית, הוקמה מדינה, המכונה כאן מדינה יהודית ודמוקרטית, הוקמו חומות פסאודו-חוקתיות (שכן אחד החידושים המופלגים שהתבשרנו בשנים האחרונות הוא שלמדינה היהודית והדמוקרטית יש אפילו "חוקה") ואחרות שנועדו למנוע את פתיחותן וערובן של הקהילות השונות בה.

חשוב להדגיש כי את המחיר משלמים לא רק הערבים אלא גם היהודים והישראלים בכלל. המחיר הוא לא רק יצירתה של מדינת אפרטהייד בחסות בית המשפט העליון והדיונים המבישים שמתקיימים כיום בתקשורת הישראלית סביב נישואיהם של מוחמד ומורל מנסור, אלא שככל שהערבים והמוסלמים הם מיעוט בישראל, הרי המזרח התיכון הוא בעיקרו ערבי ומוסלמי, ותנאי הכרחי להשתלבות בו היא שילובו של היסוד "המקומי" הזה בתוכנו. כאן אני מבקש לצטט את דבריו של ברדיצ'בסקי יריבו המר של אחד העם, בעניין זה, השפה היא ארכאית משהו, לשונה של הלאומיות כפי שנתפסה בסוף המאה ה-19, אבל המסר רלוונטי גם לימינו :

"החומרות בענייני נישואי-תערובות היו, כידוע, יסוד מוסד לקיומו של הגזע היהודי והמעצור החשוב ביותר להתבוללות. מעצור זה, שעמד כנגד התמוססותם של היהודים בתוך אומות העולם, יהיה במידה לא פחותה מזה לשטן בדרך כיבושה של הארץ מחדש, כי ספיגת היישוב הזר היא תנאי ראשון לכך. בדרך נישואי-תערובת בלע כל עם שרצה לכבוש ארץ את התושבים הראשונים, ומתוך כך גדל וחזק. גם עם ישראל עצמו התנהג כך עם הכנענים, הוא בלע אותם פשוט … כל שיטת כיבוש לא תיתכן בלי נסיון ובלי סיפוח תושביה הראשונים אל חוגו התרבותי של הכובש. מה שישראל יכול לעשות לפנים, אין בכוחו של עם הרבנות לעשות, ואחרי שיכולת זאת ניטלה ממנו, לאחר שההתבדלות הלאומית הייתה לו תכונה שבמהות, יוסיפו גם בארצו הוא הרבה שערים להיות נעולים בפניו".

גם אם המונחים "סיפוח" או "ספיגה" של האחר אינם משקפים גישה לאומית ליברלית, הרי המסר של ברדיצ'בסקי ברור וגם תחזיתו התגשמה: "עם הרבנות" – זה אנחנו, ובגלל שאיננו מוכנים ל"ספח" את "התושבים הראשונים" אל חוגנו התרבותי, נשארו גם כאן, כמו בגולה, חלק משערי המקום נעולים בפנינו. ברדיצ'בסקי הוא אבי "הלאום העברי", וכאשר הוא מדבר על "סיפוח" לתרבות, הוא אינו מתכוון לסיפוח לדת היהודית, אלא ללאום העברי, כלומר הוא מבחין בין הדת ללאום. טעותו של ברדיצ'בסקי שהוא מזהה "סיפוח לתרבות" עם נישואי תערובת, וזה קשור לתפיסות של הלאומיות האתנית בסוף המאה ה -19. היום אנו יודעים שניתן "לספח" לתרבות מבלי "לספח" למוצא אתני. כלומר ניתן לשלב את הערבים בתרבות הישראלית מבלי "ליהד" אותם (מבחינה אתנית, או דתית), וגם מבלי להנשא להם, יחד עם זאת ברור שאחד המופעים של השילוב הזה יהיה הגדלה במספרם של נישואי התערובת.

יש גם לראות, ברוח הדברים של ברדיצ'בסקי למעלה, שההבדל בין "התבוללות" בגולה לבין "התבוללות" במולדת הוא שבגולה "נטמעים" ובמולדת "מטמיעים". כלומר בעוד "התבוללותם" של יהודי ארצות הברית מובילה אותם להטמע בקרב העם האמריקני, הרי מנקודת מבטו של ברדיצ'בסקי במולדת מתבוללים לתוך הלאום העברי. במילים אחרות מנקודת מבט זאת בנישואיהם של מורל ומחמוד מנסור מי שהתבולל לא הייתה מורל שהתאסלמה, אלא דווקא מחמוד הוא זה שהתבולל. שכן בתנאים נורמליים בהם הערבים היו משולבים בישראל, גם אם מורל מנסור התאסלמה הזוג מנסור ישארו עדיין ישראלים, וילדיהם יגדלו כישראלים (או עבריים בלשונו של ברדיצ'בסקי), כלומר כחלק מהתרבות הישראלית שהיא בעיקרה עברית. בנוסף למרות שהעבריות אינה זהה עם היהדות, היא עדיין רוויה בה ולכן ככל ששילובם של הערבים בתרבות הישראלית ישנה את התרבות הישראלית ויכניס לתוכה יסוד "ערבי" או "מוסלמי", עדיין היא תשאר יותר "יהודית" מאשר "ערבית" וכך ניתן גם לומר ששילובם של הערבים בישראל גם "ייהד" אותם. כאן אני רוצה להביא שנית, ובאריכות, את תשובתו של הרצל לנורדאו בדבר מעמדה של אשתו הנוצריה במדינה היהודית:

לו כבר הוגשם מפעלנו כיום, הרי לא ייתכן לאסור על אזרח יהודי, זאת אומרת על אזרח המדינה היהודית הקיימת, לשאת לאישה בת חוץֿלארץ. על ידי כך תהיה ליהודייה ללא כל התחשבות בדתה. אם יולדו להם ילדים הם יהיו ממילא יהודים (צור, 2001, 198).

במשפט "תהיה יהודיה ללא כל התחשבות בדתה" באה לידי ביטוי ההפרדה שעושה הרצל בין ההשתייכות לדת היהודית לבין ההשתייכות ללאום היהודי. הרצל אומנם לא היה "עברי" כברדיצ'בסקי והניח את ההכרעה על האופי הלאומי של מדינת היהודים או "החברה החדשה" להכרעה עתידית של יושבי הארץ. אבל בביטוי זה, כמו בטענה כי ילדי הזוג נורדאו יהיו "ממילא יהודים", בא לידי ביטוי אופייה היהודי (יהיה אשר יהיה) המטמיע של החברה החדשה: אשת נורדאו וילדיו יהיו יהודים לא בזכות הגיור אלא בזכות חייהם בתוך חברה או בתוך התרבות הלאומית היהודית (מה שהיה אצל ברדיצ'בסקי "עבריות" ומה שניתן לכנות היום "ישראליות").

ברצוני לסיים במה שהתחלתי, כלומר בדבריו האמיצים של הנשיא החדש שלנו. אני חושב שבדבריו הוא הלך מעבר למה שלכאורה התבקש: הגנה על זכותם של מורל ומחמוד מנסור להתחתן. אני חושב שהחידוש בדבריו של הנשיא ומה שהרגיז כל כך חלק מהדוברים מאולפני התקשורת הוא הסיפא של דברי הנשיא: " ואני מאחל לזוג הטרי בריאות, נחת ושמחה". לא נותר לי אלא להתיצב באומץ מאחורי גבו של הנשיא ולאחל לזוג הטרי בריאות, נחת ושמחה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s