הרצל נגד התנחלויות

http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.2446711

הכותרת ב"הארץ" בישרה כי "במהלך אסטרטגי של עמותת אלע"ד נכנסו הלילה עשרות צעירים יהודים לכ-25 דירות בשבעה מבנים בכפר סילוואן שבמזרח ירושלים. מדובר בכניסה הגדולה ביותר של מתנחלים לבתים במזרח ירושלים בעשרים השנים האחרונות, והיא עשויה להקשות על ניסיונות אפשריים לחלק את העיר באזור במסגרת הסכם מדיני." אינני רוצה לתת לעיתון "הארץ" את כל הקרדיט לתיאור הפתטי והאבסורדי של מהלך שבו עוברים יהודים לגור ב 25 דירות במזרח ירושלים כ"מהלך אסטרטגי", מפני שאני חושב שגם אנשי עמותת אלעד ראו אותו ככזה. ואכן במדינה שבה חטיפת חייל ואפילו גופת חייל בידי האוייב נתפסת כעניין "אסטרטגי" שיכול להכריע מלחמה שלמה, אולי אין להתפלא על כך שאכלוסם של 25 בתים המהווה את "הכניסה הגדולה ביותר של מתנחלים לבתים בירושלים בעשרות השנים האחרונות" (בלשונו של "הארץ") יכול להכריע את עניין ההסדר המדיני. הישראלים מעולם לא תהו מה הופך מהלכים שבאומות אחרות היו נדחקים לשוליים הלאומיים למהלכים מרכזיים שסביבם סובבת הפוליטיקה הישראלית. זה כמובן מעיד על דלותה של הפוליטיקה הישראלית בכלל, ימין ושמאל כאחד. אך גם אם הדבר נראה תמוה, הפוליטיקה היא כנראה מה שהפוליטיקאים עושים, ואם הישראלים אכן החליטו שההתנחלויות הן דבר "אסטרטגי" הן כנראה הפכו בסופו של דבר לכאלה, ותעיד על כך המהומה שכניסה זו יצרה הן במישור המקומי והבינלאומי כאחד. בעוד עמותת אלעד הינה עדיין גוף פרטי, הרי מהלכים "אסטרטגיים" מסוג זה ובקנה מידה יותר "גדול" מסופקים לנו חדשות לבקרים על ידי ממשלת ישראל. כזו הייתה לא מזמן הלאמתם של ארבעת אלפים דונמים באזור גוש עציון "כתגובה ציונית" על רצח שלושת הנערים ערב מבצע "צוק איתן" ואף היא עוררה כצפוי את הסערה העונתית כאן ובזירה הבינלאומית.

אם ההתנחלויות הם אכן עניין "אסטרטגי", מהן מטרות העל שאותן הן משרתות? כיצד זה קרה שהן הפכו לעניין "אסטרטגי" בהוויה הישראלית? אם היו שואלים אותי לפני מספר שנים, הייתי עונה שלדעת תומכיו ומתנגדיו של "מפעל ההתנחלויות" מטרתו היא בסופו של דבר להביא לריבונות ישראלית בשטחי הגדה המערבית. היום אינני בטוח שהייתי עונה כך (ועל זה בהמשך). בכל מקרה בבסיסן של ההתנחלויות מצויה הדעה שהתישבות או ההתנחלות זהה עם ריבונות או מוליכה לריבונות. אני חושב שלדעה שגויה זו שותפים הן התומכים והן המתנגדים להתנחלויות, שכן בדבר אחד צודקת הממשלה: זוהי תגובה "ציונית", לפחות במובן שהתפיסה העומדת בבסיסה, כלומר שהתיישבות זהה עם ריבונות, אפיינה את התנועה הציונית כמעט מאז ומתמיד או לפחות אפיינה את אותו זרם שבה המכונה "הציונות המעשית" שהיה הזרם הדומיננטי בציונות מאז מותו של הרצל ועד לעצמאות. במילים אחרות ההתנחלות אכן הייתה "אסטרטגיה ציונית" שזוהתה עם הקמתו של "הבית הלאומי". ההתנחלות משמעותה הייתה התיישבות איטית בחינת "דונם פה דונם שם" מתוך ציפייה שלאחר השגתה של "מסה קריטית" כלשהי יהפוך היישוב או "הבית הלאומי" באופן אבולוציוני למדינה. כיום, כך לפחות נראה, מצפים תומכי ההתנחלויות באופן דומה שלאחר מסה קריטית של "מתנחלים" יעברו שטחים או השטחים לריבונות ישראלית.

ישראלים רבים יופתעו לשמוע שמייסדה של התנועה הציונית, תאודור הרצל, התנגד להתנחלויות, כלומר לרכישה ולהתיישבות הדרגתית באדמות המולדת. הסיבות להתנגדותו חושפות את הפערים העמוקים שהיו בתנועה הציונית בין תפיסות העולם של הזרם "המדיני" לבין אלו של הזרם "המעשי" וכדאי לעמוד עליהן מפני שבחלקה המחלוקת הזו רלוונטית גם היום.

מדוע התנגד הרצל להתנחלות במולדת? הרצל סבר שדווקא ההתנחלות, או מה שהוא כינה "אינפילטרציה" (כלומר "הסתננות") הייתה מאז ומתמיד התגובה היהודית למצוקה וכי התנועה הציונית באה לשנות זאת. במילים אחרות התגובה היהודית הטיפוסית למצוקה הייתה לנדוד (או "להסתנן") ממקום שבו היה ליהודים רע למקום שבו הם  סברו שיכול להיות להם יותר טוב, ובדרך כלל הכוון היה ממזרח אירופה למערבה. בהגיעם למקום החדש "התנחלו" בו היהודים ואם היה להם טוב במקום הזה הרי מייד "הסתננו" יהודים נוספים ו"התנחלו" בו עד שבסופו של דבר עוררו את האנטישמיות ואת התנגדותה של האוכלוסייה המקומית והמקום נחסם להגירתם של היהודים.

 הרצל ראה את הדבר מתרחש בזמנו גם בבריטניה, כאשר בעקבות הגירת היהודים אליה ממזרח אירופה הוזמן להעיד בפני ועדת הפרלמנט שדנה ב"חוק הזרים"  (Aliens Act) שעמד להגביל את ההגירה לבריטניה, חוק שיוזמתו באה בעיקר לחסום את הגירתם של היהודים ממזרח אירופה. היה זה, בין השאר, הרצון להסיט את ההגירה היהודית למקום אחר שהביא את הממשלה הבריטית להציע להרצל את אוגנדה. יותר מאוחר התממשה תחזיתו של הרצל גם לגבי אמריקה כאשר בשנות העשרים של המאה הקודמת נחקקו שם חוקי הגירה נוקשים שמטרתם העיקרית הייתה לבלום את הגירתם של המסות היהודיות ממזרח אירופה לארצות הברית. הרצל לא חשב שהמצב יהיה שונה במולדת וכך הוא כותב ב"מדינת היהודים":

"אם יאותו אפוא מלכי הארץ למסור ביד היהודים ממשלת איזו ארץ ניטרלית ועומדת ברשות עצמה, אז תבוא האגֻודה (הציונית) לפניהם לשאת ולתת עמהם בדבר הארץ, אשר אליה תשא את נפשה, והנה עתה שתי ארצות לפניה: פלשתינא (ארצנו הקדושה) וארגנטינא. בשתי אלה כבר החלו בני עמנו להתישב ולהשתקע, אף כי לא הבינו, כי העתקת היהודים זעיר שם זעיר שם לא תובילנו אל המטרה.  העתקה כזו סופה להרע ולהשחית, כי בוא יבוא היום, אשר היהודים יהיו גם בארצות ההן למשא כבד על אזרחי הארץ, והממשלות תהינה מוכרחות לסגור שערי ארצותיהן לפני היהודים הנודדים.  היציאה תביא לנו תועלת רק אם תוסד על בסיס נכון ובטוח, אם נצא אל ארץ, אשר תהיה ממלכה בפני עצמה."

ואכן נבואתו של הרצל התממשה גם בארץ ישראל: "ההתנחלות" של היהודים עוררה את התנגדותה של האוכלוסייה המקומית, עד שבסופו של דבר הביאה לסגירת שערי הארץ בפני יהודים על ידי הבריטים שבאה לביטוי בספר הלבן של 1939.

וכך, בניגוד לתפיסה המקובלת כיום על ידי ממשלת ישראל כי ה"התנחלות" היא התגובה הציונית ההולמת סבר הרצל שזוהי דווקא התגובה היהודית הגלותית המסורתית ובמקומה הוא הציע תפיסה מהפכנית: את הריבונות, כלומר את המדינה. וזה היה עיקר ההבדל בין "הציונות המדינית" ההרצליאנית לבין זו "המעשית". בעוד האחרונה, במידה ושאפה לריבונות, סברה שבעקבות ההתנחלות תבוא גם הריבונות, גרס הרצל שיש להשיג תחילה ריבונות ולהשתמש בה לצורך ההתיישבות. וכך הוא אומר בציטוט למעלה "היציאה תביא לנו תועלת רק אם תוסד על בסיס נכון ובטוח, אם נצא אל ארץ, אשר תהיה ממלכה בפני עצמה", כלומר על היהודים להגר מלכתחילה למדינה יהודית, למקום שבו לא יהיו זרים. לא עוד "הסתננות" סטיכית של  יהודים, אלא הגירה והתיישבות המונית לארץ שתיועד ותוכן מלכתחילה לכך באמצעות התנועה הציונית ואח"כ על ידי המדינה היהודית. הרצל סבר שאת הריבונות או המדינה יוכל להשיג באמצעות מעצמה (קולוניאלית) שתתן לתנועה הציונית צ'ארטר (כלומר זיכיון) על חבל ארץ מסויים בכדי ליצור בו בטווח הקצר את התנאים הנדרשים להקמתה של מדינה יהודית (שתהיה בחסותה של המעצמה).

מאחורי הוויכוח בין "הציונות המדינית" ל-"ציונות המעשית" עמדו גם השקפות עולם שונות הן באשר למטרותיה של הציונות והן באשר לשאלה "מהי מדינה?". עבור הרצל מטרתה של התנועה הציונית הייתה פתרון "הבעייה היהודית" באירופה. משמעותה הייתה "יציאת אירופה" בטווח הקצר והבינוני כלומר הגירה והתיישבות המונית בארץ המולדת ולשם כך היה בארץ המיועדת מראש לצורך זה ולגורם  המארגן את ההגירה ואת ההתישבות, כלומר המדינה. "הציונים המעשיים" ויורשיו של הרצל לא בהכרח קבלו את המשוואה הזו: הם ראו את הציונות יותר כתנועה למהפך חברתי ולתחייה תרבותית יהודית  מאשר תנועה לפתרון הבעייה היהודית באירופה, והם כוונו יותר ליצירתה של "קהילת מופת" או אוונגרד מהפכני לפחות בטווח הקרוב. חלקם, למשל תלמידי אחד העם שחיים וייצמן ראש התנועה הציונית בין שתי מלחמות העולם היה אחד מהם, נתקו לחלוטין את הבית הלאומי מהבעיה היהודית באירופה: הבית הלאומי היה אמור לאכלס אליטה יהודית מצומצמת ולשמש "מרכז רוחני" עבור ה"אומה היהודית" שהיתה אמורה להשאר "אומת גלות".  גם אלו  ששמרו עדיין על המשוואה ההרצליאנית שראתה בתנועה הציונית תנועה לפתרון הבעייה היהודית, גרסו שהפתרון הזה צריך להיות מתווך על ידי התחייה התרבותית והמהפכה החברתית. ובכדי ליצור את האחרונים לא נדרשה בהכרח מדינה או ריבונות בטווח המיידי. וכך פתרון "הבעייה היהודית", כלומר ההגירה ההמונית וייסודה של המדינה נדחו לעתיד בלתי מוגדר.  בטווח הקצר והבינוני גרסו  "הציונים המעשיים"  "התנחלות" הדרגתית של אליטה חלוצית מצומצמת: רק חלוצים חדורי מוטיבציה למען עמם יוכלו להכין את המולדת לקליטתם של המוני היהודים שתתרחש בעתיד בלתי מוגדר. מה שקרה בסופו של דבר הוא שגם עבור אותם ציונים מעשיים שראו בתנועה הציונית תנועה לפתרון הבעייה היהודית, דחיקתו של הפתרון לעתיד בלתי מוגדר, או העדרותה של כל תכנית או לוח זמנים להקמת מדינה, גרמו לכך שמה שיכול היה להראות בהתחלה כטקטיקה, כלומר קיומו של אוונגרד ההולך לפני המחנה ומכין את המולדת להגירה ההמונית, הפך להיות לאסטרטגיה. וכך קיומו של האוונגרד ושל קהילת המופת, או ההתנחלות בארץ ישראל, הפכו להיות חזות הכל. הציונות הפכה להיות תנועה למען התנחלות בארץ ישראל יותר מאשר תנועה לפתרון הבעייה היהודית.

וכך הייתה גם סיבה נוספת להתנגדותם של "המדיניים" להתנחלויות שהייתה נעוצה באופיין. הציונות המדינית שאפה להגירה והתיישבות המוניים, ואילו זו המעשית, בדומיננטיות של תנועת העבודה, במידה ושאפה לכך תווכה את זה באמצעות האוונגרד או "קהילת המופת" שהיתה בעצם קהילה חלוצית חקלאית ושיתופית והתבססה על "הקבוצה". הקבוצה הייתה קטנה במספר חבריה, מחד גיסא, והתבססה על רעיונות סוציאליסטיים שיתופיים שלא תאמו את אופיים של מרבית יהודי מזרח-אירופה שהיו רובם ככולם סוחרים ובעלי מלאכה זעיר בורגנים, מאידך גיסא. וכך, מלכתחילה היא יועדה להתיישבותה של אליטה מצומצמת וחלוצית ומול עקרון ההגירה ההמונית של הציונות המדינית הציבה הציונות המעשית את עקרון ההגירה הסלקטיבית, והכשרת המועמדים לה הייתה אמורה להעשות, לפחות באופן אידיאלי, עוד בגולה.  הציונים המדיניים הסכימו שעיקר המאמצים יופנה להתיישבות חקלאית ולא עירונית אלא שמסיבות אחרות: יצירתה של תשתית להתיישבות המונית המבוססת על חקלאות (אם כי לא על "הקבוצה") הייתה מהירה יותר מאשר יצירתה של זו המבוססת על תיעוש ועיור, ולציונים המדיניים השעה הייתה דוחקת, וכאן ההכשרה והמעבר לעבודה החקלאית היו אמורים להעשות לאחר ההגירה למולדת.

לצד המחלוקת על מטרות התנועה הציונית חלק הרצל גם על הנחת היסוד של "הציונות המעשית", כלומר שההתנחלות או ההתיישבות מוליכים לריבונות. במכתב גלוי לאחד מהנציגים הבולטים של "הציונות המעשית", מנחם אוסישקין, שעמד לצאת למסע של רכישת קרקעות בארץ ישראל העותומנית בניגוד לדעתה של ההנהגה הציונית הוא אומר:

"הצד הרציני שבדבר הוא, שבזה מפיצים שוב את השגיאה הישנה, כי בקנִיַת-קרקעות יכולים לרכוש איזו ארץ. הבארון אדמונד רוטשילד לא יכול לעשות זאת, הבארון הירש לא יכול לעשות זאת, וכן לא תוכל לעשות זאת יורשתו של זה האחרון, היק"א, לו גם היה לה הרצון הטוב.  זה אלף פעמים בארתי, כי יש הבדל בין קנין של פרטים ובין קנין שנעשה על פי משפטי-העמים, ואותו ההבדל הוא הוא המכריע את הכל בתנועתנו, את הכֹל! רוצה אני לבאר זאת למר אוסישקין עוד הפעם, בפעם האחרונה.  גם אם יקנה ביקטרינוסלב (מקום מגוריו של אוסישקין – מ.ב.) את כל הקרקעות, לא תהיה יקטרינוסלב בבחינה פוליטית לקנינו הוא, אלא קנינו של מושל רוסיה, ואוי לו למר אוסישקין, אם יעלה על לבו לעשות בקרקעות האלה שקנה במשפט הפרטי, איזה דבר שיתנגד אל החוקים והפקודות של הממלכה, או גם של שלטון הפוליציה.  וכן הוא בדיוק גם בטורקיה גם ביתר הארצות.  כל תלמיד-מתחיל לחכמת המשפטים יאַשר למר אוסישקין, כי אמת בפי, ואין זאת "דיפלומטיות ומדיניות" מצדי. (הרצל מכתב לאוסישקין, המקור 'פרויקט בן-יהודה'). 

הרצל מבחין, כמובן, בין קניין פרטי לבין ריבונות. או בין קניין פרטי לבין קניין פוליטי בין מה שיש לפרט על פי "המשפט פרטי", לבין מה שיש למדינה או לעם על פי "משפטי העמים" או "המשפט הציבורי" (ביטוי אחר שהציונים השתמשו בו). הרצל מנתק לחלוטין בין השניים ובמקום אחר הוא אומר באופן הרבה יותר חריף:

אחוזות אדמה אנו יכולים לרכוש לנו לקנין פרטי בכל אפסי הארץ, בכל עת ובכל שעה. אולם לא זאת המטרה, שאליה שואפים הציונים.  הקנין הפרטי הוא אצלנו דבר, שאינו מעלה ואינו מוריד; הוא יבא לאחר איזה זמן, כאשר ירבו הקופצים על האדמה לשם עסק, אחרי שתגיע תנועתנו למטרתה. עיני הציונים נשואות רק אל המשפט הצבורי, ובו הם מקוים לרפאות את המחלה הנושנה. אם רשאי הייתי להגיד זאת באֹפן פרדוכסי, הייתי אומר: חבל ארץ שהנהו, על פי המשפט הצבורי, קנין העם היהודי, אפילו אם אין בו אף מלא שעל, שאיננו קנין פרטי של אחרים, חבל כזה הנהו בכל זאת פתרון לשאלת-היהודים (הקונגרס הבזילאי, המקור 'פרויקט בן-יהודה)

וכך שאלת הבעלות הפרטית על הקרקע היא עניין שאין לו חשיבות פוליטית והוא יוסדר על ידי השוק. באשר לבעלות ציבורית על הקרקע, כמובן שהמדינה היהודית זקוקה לקרקע בכדי ליישב עליה את ההמונים. חלק מהקרקע הזה מקורו יהיה במה שמכונה "קרקעות ציבוריות" או "אדמות המלך" (כפי שנקבע, למשל, בצ'רטר שנוסח בעניין אוגנדה), כלומר קרקעות שאין עליהן בעלות פרטית (שזהו המקרה הנפוץ), ובמקרה שלא קיימות קרקעות כאלה, תמיד יהיה יותר יעיל וזול לרכוש את קרקעות לצורך התיישבות בקנה מידה גדול במולדת על ידי יוזמה של המדינה היהודית, מאשר בשיטת "דונם פה דונם כאן" אשר מוליכה בסופו של דבר לספסרות בקרקעות וגם מייקרת אותן. בכל מקרה מה שמעניק ריבונות אינו רכישתם או ההתיישבות על הקרקעות הללו, אלא להפך, הריבונות היא שמאפשרת את הרכישה וההתישבות עליהן.

וכך אין הקניין או המשפט הפרטי יוצרים את הריבונות אלא "משפט העמים". הציונים המדיניים הרבו להשתמש בביטוי זה, או במקביל לו "המשפט הציבורי". "משפט העמים" הוא החוק והנוהג כפי שהוא חל על עמים או מדינות, לעומת המשפט הפרטי שחל על פרטים. כיצד, על פי הרצל, יוצר "משפט העמים" את הריבונות? קודם כל זהו החוק הבינלאומי וההכרה הבינלאומית שיוצרים את הבסיס ללגיטימציה של המדינה. ההכרה הזו קשורה בקשר הדוק להיותה של המדינה מייצגת של עם, שכן "משפט העמים" משמעותו גם עקרון ההגדרה העצמית הלאומית. ולכן "כדי להגיע אל מקום מושב בטוח על פי משפט העמים, היה עלינו קדם כל להראות כי הננו עם."  קיומו של עם נחוץ לריבונות לא רק בשל ההכרה הבינלאומית, אלא גם מפני שקיומה של הריבונות קשור ברצונו של עם להיות ריבון,  או ברצונו של העם להיות מדינה:

" זקוקים אנו בשביל ענייננו למולדת, לארץ, שתהא שייכת לנו לפי משפט העמים. עמים יותר קטנים משלנו העזו לתבוע לעצמם כברת אדמה על פני כדור הארץ בתורת קניין מדיני. ומשום שהעזו, משום שהיה להם האומץ המדינתי, גם קיבלו אותה. ועמנו המהולל והאומלל כאחד, שתולדותיו כתובות בכתבי הקודש, אסור לו להכריז ולהודיע משאלה זו?"

וכך תנאי הכרחי לקיומה של ריבונות הוא הרצון של העם להיות ריבון, או הרצון להקים מדינה. וכך מטרתה של הציונות כתנועה לשחרור לאומי לדרוש ליצג את שאיפתו של "העם היהודי" למדינה על פי "משפט העמים".

הייתה כמובן אפשרות נוספת להשיג ריבונות, כלומר לא לדרוש אותה במסגרת "משפט העמים" אלא לקחת אותה בכוח, אפשרות שהתנועה הציונית דחתה על הסף, וכך אומר נורדאו:

"מיום שקיים העולם ועד היום לא נמצאו אלא שתי דרכים להשגת דבר-מה. שתי הדרכים הללו הן לקחת ולדרוש. לקחת אין אנו יכולים ואין אנו רוצים. נשארה איפה רק הדרך השניה: לדרוש… מפליא הדבר, אבל נכון הוא בתכלית: קודם שבאה הציונות, הרי בפועל לא דרשנו. השינוי שהכנסנו במצב זה הוא למראית עין מצער, אבל בפועל הוא גדול מאוד. אנו דרשנו".

היה זה בדיוק היסוד הזה, "הדרישה", או הפגנת "אומץ הלב המדינתי" שעמד בבסיסה של הציונות המדינית ונעדר מזו המעשית. וכך, בניגוד גמור להרצל ונורדאו, מסביר חיים וייצמן כשנתיים לאחר הצהרת בלפור על מה שהנחה את הציונים במשא ומתן אודותיה:

"מה דרשנו? – לא ממלכה יהודית. אנו לא דרשנוה, ואילו היינו דורשים אותה, לא הייתה נתנת לנו. ומשום מה לא דרשנו – משום שלפי מעמדנו הדל בארץ איננה יכולה עוד להנתן לנו" (עילם מבוא עמ' 70).

"הדרישה" ו"אומץ הלב המדינתי" שהנחו את הציונים המדיניים מצביעים גם על מחלוקת נוספת בינם לבין המעשיים בקשר לאופייה ולטיבה של הפוליטיקה. אל מול ה"פוליטיקה גדולה", או ה"ציונות גדולה", המיועדת למיליונים, הועמדה "הפוליטיקה הקטנה", או "הציונות הקטנה" שיועדה לאליטה מצומצמת. מול מהלכים מדיניים בקנה מידה גדול ל העמדתו של המעשה המדיני הגלוי במרכזהעמדה הגלויה הדורשת מדינה בטווח המיידי, עמדה של אבולוציה איטית ובעצם אין סופית לקראתה של מדינה. "הפוליטיקה הקטנה" של הציונות המעשית ניזונה מכמה מקורות. במידה רבה זו הייתה המשכה של השתדלנות היהודית המסורתית, שנבעה מחולשה ומחוסר אונים מחד גיסא, והשקפת עולם פסימית על מצבם של היהודים ועל האפשרויות לתקנו, מאידך גיסא.  על פי התפיסה הזאת היהודי לא נמצא במצב כזה שהוא יכול "לדרוש" ושבטווח הנראה לעיין לא ניתן לפתור את  הבעייה היהודית. מקור אחר ל"פוליטיקה הקטנה" או להתנגדות ל"פוליטיקה גדולה" הה ברקע הסוציאליסטי של הנהגת היישוב בין שתי המלחמות. המרקסיזם, כידוע. התייחס לפוליטיקה כ"מבנה על" ובמובן זה כ"קצף על פני המים". מה שקובע הוא "מבנה הבסיס", או במילים אחרות ה"עובדות בשטח". וכך, בפרפרזה על דברי סטאלין ששאל בבוז "כמה דיויזיות יש לאפיפיור?", ניתן היה לשאול "כמה דיויזיות יש ליהודים?" וכך, על פי תפיסה זו, מה שנדרש מהציונות לא היה מדינאות, אלא קביעת עובדות בשטח בצורה של התיישבות. כאן כמובן עולה השאלה על מה הסתמכו הציונים המדיניים כאשר הם פנו ל"פוליטיקה גדולה", או כאשר הם דרשו מדינה? מה היו "הדיויזיות" שלהם? כפי ששלמה אבינרי הצביע בספרו האחרון על הרצל, האחרון, למרות שלא היו לו דיויזיות, ניהל משא ומתן כאילו היה ראש מדינה. גם אם נכשל הרצל בסופו של דבר, בדרך היו לו השגים לא מבוטלים, למשל הצעתה של ממשלת בריטניה להקים קולוניה יהודית במזרח אפריקה. כאן, כשש שנים בלבד לאחר הקמת התנועה הציונית, באה ממשלת האימפריה האדירה ביותר אז, ומציעה לה חבל ארץ לריבונות והתיישבות יהודית המונית.  הפוליטיקה ההרצליאנית הייתה מהפכנית לא רק מבחינת חריגתה מהפוליטיקה היהודית המקובלת אלא מזו של זמנו בכלל. זו הייתה באמת פוליטיקה של החלש, כלומר של מי שמאחוריו לא עמדו "דיויזיות" וגם דחה על הסף את השימוש באלימות בכדי להשיג את מטרותיו. וכך ביטויה העיקרי של "הפוליטיקה החדשה" הזו  הייתה הוצאת הפוליטיקה מחדרי החדרים והעברתה לרחוב ולדעת הקהל. כלומר הרצל סבר שפניה אל דעת הקהל בארצות הדמוקרטיות יכולה ליצור את הלחצים המתאימים על ממשלותיהן בכדי להענות לדרישות הציוניות. היה כאן גם אמון בכוחו המגייס של הטיעון המוסרי והרציונאלי. אך לא רק הפנייה לרצונה הטוב ולתחושת הצדק של הקהילייה הבינלאומית הדריכה את "הפוליטיקה הגדולה" של הרצל.  מעבר לכך היה לו "תותח כבד" שהחזיק באמתחתו:  פתרון הבעיה היהודית. נקודת המוצא של הרצל הייתה שהבעייה היהודית אינה בעייה של היהודים בלבד, אלא היא בעייה כלל אירופאית ומאיימת על יציבותה של אירופה בכלל. האיום הזה לבש כל מיני צורות: קיומם של מיעוטים יהודיים בעיקר במזרח אירופה נתפס כמפריע להתגבשותן של מדינות-לאום שם, האפליה וחוסר היכולת להשתלב דחפו צעירים יהודים לאירגונים רדיקאליים והפכו אותם לגורם מתסיס. מעבר לכל זה האנטישמיות כשלעצמה הייתה לגורם מתסיס ומגייס בקרב ההמונים באירופה, כפי שהוכח בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת בגרמניה. אירופה, כך סבר הרצל,  זקוקה לתנועה הציונית, שכן הפרוגרמה הציונית היא זו היחידה המציעה פתרון לבעייה היהודית. זה היה ה"תותח הכבד" שאפשר להרצל להופיע כראש מדינה בדיוניו עם הממשלה הבריטית או עם ממשלת הצאר ברוסיה. כפי שהתברר בדיעבד, אירופה שלמה מחיר יקר על אי פתרונה של הבעייה היהודית, או על כך שלא האזינה להרצל.

וכך יש לראות גם שהמעבר מ"פוליטיקה גדולה" של הציונים המדיניים ל"פוליטיקה הקטנה" של ה"ציונות המעשית" לווה גם בניתוקה של התנועה הציונית מהבעייה היהודית. כלומר שלמעשה (ובמידה רבה גם להלכה) התנועה הפכה להיות יותר תנועה למען התנחלות בארץ-ישראל מאשר לפתרון הבעייה היהודית באירופה. בכך שמטה התנועה הציונית מאמתחתה את התותח הכבד ביותר שהיה לה בפוליטיקה העולמית, ומגוף שהיה לו מה לומר ולהציע לאירופה וכך לשלב את הקמתו של הבית הלאומי היהודי במארג האינטרסים שם, הפקירה עצמה התנועה הציונית לחסדיה של האימפריה הבריטית כגורם מעוט משקל בפוליטיקה המזרח-תיכונית. וכך בשלהי שנות השלושים של המאה הקודמת, כאשר שערי הארץ החלו להסגר על ידי הבריטים מחד גיסא, ועליית הנאצים בגרמניה יצרה בעייה של מאות אלפי פליטים יהודים שדרשו פתרון, מאידך גיסא, היו מעט ציונים מעשיים שניסו לחדש את הנוסחה ההרצליאנית של הקשר בין התנועה הציונית לבין הבעיה היהודית באירופה, אך זה היה מאוחר מדי. לוועידת הבינלאומית לעניני הפליטים שכונסה באוויאן ב1938 בכדי לדון בגורלם של הפליטים היהודים מגרמניה הציונים כלל לא הוזמנו, מחד גיסא, וארץ ישראל לא הועלתה שם כאופציה להגירה יהודית, מאידך גיסא. כל זה לא היה רק בשל התנגדות הבריטים, אלא גם בשל העובדה שלתנועה הציונית בעצם לא היה מה להציע לפתרון הבעייה: לתפיסתם של הציונים המעשיים ארץ ישראל לא הייתה ערוכה לקליטה המונית ובעצם ניתן לומר שגם לא הייתה מעונינת בה.

 

אני חושב שהמהפך שחל בתנועה הציונית עם מותו של הרצל וירידה של הציונות המדינית עדיין לא זכה להתייחסות הראויה לו בהיסטוריוגרפיה הציונית. האתוס "הציוני" שמועבר לישראלים היום גורס כי תולדות הציונות היו מאבק מתמיד למדינה והגירה, אך זה לא היה המצב בין שתי מלחמות העולם. באופן כללי ניתן לומר שלציונים היה נוח עם מה שהם ראו כאבולוציה של היישוב תחת שלטון המנדט, וגם בשאלת ההגירה לארץ ישראל לא ניתן להבחין במאבק גלוי של הציונים בחוקי ההגירה הבריטיים עד אולי לאמצע שנות השלושים של המאה הקודמת, שכן הגישה הציונית השלטת התנגדה להגירה המונית והעדיפה את זו הסלקטיבית, זו שהתאימה לקהילת המופת. התנועה הציונית  הפסט הרצליאנית הפכה מתנועה למען פתרון הבעיה היהודית באמצעות יצירתה של מדינת לאום לתנועה למען התנחלות, כלומר למען יישובה של ארץ ישראל על ידי אליטה מצומצמת. באשר להמוני יהודי מזרח אירופה, במידה והתנועה הציונית קשרה עצמה אליהם בטווח הנראה לעין היה זה באופן הפוך לאופן שבו קשרה עצמה אליהם התנועה ההרצליאנית: זו לא הייתה יותר תנועה למענם, אלא להפך, על כל היהודים באשר הם הוטלה המשימה לעזור לתנועה הציונית לבנות או להתנחל בארץ-ישראל,  כאשר ההתנחלות הזו לא נועדה לתרום ולשרת את ענינם באיזה שהוא טווח הנראה לעין.

וכך כאשר אנו באים לבדוק את השאלה באיזו מידה הצליחה הציונות המעשית, או בעצם באיזו מידה הצליח "מפעל ההתנחלות", עלינו גם להכניס בשיקולי רווח והפסד אלו גם את משמעות איחורה של המדינה ואת משמעות ההתנגדות הציונית להגירה המונית בין שתי מלחמות העולם עבור תולדות  היהודים במאה ה-20.  ההיסטריוגרפיה הציונית תלתה בדרך כלל את מדיניות "דונם פה דונם שם" ואת איחורה של המדינה בקשיים אוביקטיביים: כושר הקליטה של הארץ, התנגדות האוכלוסייה המקומית, העדרותם של מהגרים פוטנציאליים והתנגדותם של הבריטים. אך חשוב להדגיש כי ככל שהקשיים האוביקטיביים הללו היו קיימים, איחורה של המדינה ושל ההגירה ההמונית היו קשורים גם באידיאולוגיה הציונית. וכך, למשל, ניתן לראות את הכרזת בלפור ובמיוחד את המנדט הבריטי בארץ ישראל כצ'ארטר אותו ביקש הרצל להשיג בתכניתו, כלומר להשיג חסות של מעצמה בכדי להקים מדינה. לאחר ועידת סאן רמו (San Remo) באפריל 1920 שבה נמסרה ארץ ישראל לבריטניה כמנדט אמר לויד ג'ורג' , אז ראש ממשלת בריטניה, לחיים וייצמן: "אל לכם לאבד זמן. היום העולם דומה לים הבלטי לפני הקיפאון. לפי שעה יש בו עדיין תנועה. אך אם יהיה למוצק תצטרכו להטיח את ראשיכם אל גושי הקרח ולחכות להפשרה שנייה". אלא שהציונים לא שעו לעצתו של לויד ג'ורג' והעדיפו להתפתח במסגרת המנדט במסגרת תפיסת העולם ה"התנחלותית" שתוארה למעלה: זו לא הייתה בחירה פרגמטית, אלא תפיסת עולם ואידיאולוגיה. מועמדים להגירה בשנים הראשונות של המנדט לא היו חסרים. השנים 1918 – 1921, מיד לאחר הצהרת בלפור, מאופיינות בגל פוגרומים ששטף את יהודי רוסיה ופולין במרוצת מלחמת האזרחים ברוסיה ובמשך הלחימה בין רוסייה הסובייטית לבין פולין העצמאית. לפרעות שהשתוללו ברחבי רוסיה בשנים 1918 – 1920 והגיעו לשיאן באוקראינה, לא היו משל ודוגמא מאז ימי חלמיניצקי (גזירות ת"ח ות"ט). התוצאה הייתה מאות אלפי הרוגים ופליטים. תגובת התנועה הציונית לאסון הזה מתבטאת היטב בדבריו של חיים וייצמן כאשר הזהיר שאם יתבטאו המהלומות שהונחתו על היהודים גם בגירוש רב-מימדים (כפי שאיימו כמה פולנים) הרי "יגיעו כל הפליטים המסכנים שיגורשו מפולין, מגליציה, מרומניה וכולי עד שערי ארץ ישראל" ו"יציפו אותנו בארץ ישראל, ולעולם לא נצליח להקים שם יישוב שכדאי להקימו". מה שבולט בדבריו של וייצמן אינם הקשיים האובייקטיביים, אלא שהפליטים הללו אינם מאפשרים להקים "יישוב שכדאי להקימו", כלומר את חברת המופת שהוא שואף אליה. וכך המדיניות הציונית בשנים הללו הייתה להניא את היהודים מלהגר לארץ ישראל, גם את הצעירים וחדורי המוטיבציה שביניהם. היה זה הרברט סמואל, הנציב הבריטי הראשון, שנזף בציונים על שהם אינם מביאים מספיק יהודים בשנים שמיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, וכאשר שונתה המדיניות הבריטית כלפי ההגירה לאחר מאורעות 1921 טען סמואל שעל הציונים להיות אסירי תודה לו שכן, למרות מחאותיהם כלפי חוץ, מדיניות ההגירה החדשה משקפת את רצונם.  היחידי שניסה אז לעמוד  בפרץ היה נורדאו, לשעבר סגנו של הרצל שהיה עתה באופוזיציה להנהגה הוייצמנית, שדרש, ברוח הציונות המדינית, להעלות מייד שש מאות אלף יהודים. "תכנית נורדאו" שהוצעה במסגרת הועידה  הציונית בלונדון ב 1920 אפילו לא נידונה שם.

כאן ניתן כמובן לשאול באיזו מידה הייתה עשויה תכניתו של הרצל למדינה והגירה המונית בטווח הקצר להצליח יותר? אין לדעת כיצד ואם הייתה מצליחה תכניתו המדינית של הרצל, אך ניתן להצביע על צמתים מסויימים בתולדות הציונות שבהם ניתן היה לראות אותה כאופציה ריאלית. אחד מהם היה מה שמכונה "תכנית אוגנדה", שנדחקה לשולי ההיסטוריוגרפיה הציונית. אז, כשש שנים לאחר הקונגרס הציוני הראשון, הציעה המעצמה האדירה ביותר בעולם צ'רטר לתנועה הציונית לפתח חבל ארץ במזרח אפריקה לקראת התיישבות יהודית המונית והקמתה של מדינה. המשא ומתן בין התנועה הציונית והממשלה הבריטית הגיע לשלבים מתקדמים שכללו את ניסוחו של כתב הצ'רטר כאשר האחרון כלל  גם לוח זמנים מדויק ליסודה של מדינה יהודית בטווח המיידי (כחמש שנים לאחר קבלת הזיכיון). אך את הצלחתה הגדולה ביותר, אולי, של הקונצפציה ההרצליאנית, יש ליחס דווקא למה שהושג בין השאר בעמלם של יריביו: הצהרת בלפור וכתב המנדט, שבו קבלה בריטניה מחבר הלאומים את פלשתינה כמנדט בכדי להביאה לעצמאות כמדינה יהודית, הללו היו בדיוק אותו צ'רטר שביקש הרצל להשיג, והאירוניה היא שחיים וייצמן שנחשב ואף ראה עצמו כאחד האדריכלים של הצהרת בלפור, פעל כאן ברוח תכניתו של הרצל להשיג צ'רטר, תכנית שבעבר הוא ורבו אחד העם שפכו עליה קיתונות של בוז. אלא שוייצמן היה בסופו של דבר "מעשי", והתנועה הציונית בראשותו העדיפה להמשיך ולהתנחל במסגרת המנדט הבריטי, במקום לנצלו ולחתור במהירות למדינה ולהגירה המונית. לחלופין, מעולם לא הציבה או הציעה התנועה הציונית לא לעצמה ולא בפני הבריטים  כל תכנית או לוח זמנים לקראת ייסודה של מדינה (כפי שעשה הרצל ביוזמה המזרח-אפריקנית). העמדה הציונית הרשמית כפי שהוצגה למשל בפני ועדת פיל ((Peel Commission, שמונתה ב 1936 על ידי ממשלת בריטניה לחקור את הסיבות למרד הערבי הגדול, הייתה שהמנדט הבריטי צריך להמשך "לנצח".

צומת חשוב נוסף שבו באה לידי ביטוי הפרוגרמה המדינית הייתה הקמת המדינה. זו, כאמור, נעשתה בניגוד לתכניתה של "הציונות המעשית". לא התקיימה אבולוציה "מיישוב למדינה", כפי שההיסטוריוגרפיה הציונית בדרך כלל מתארת. האבולוציה נקטעה על ידי הספר הלבן של 1939 שבעצם סתם את הגולל על ההגירה היהודית ועל המדינה היהודית: חלון ההזדמנויות עליו דיבר לויד ג'ורג' נסגר סופית. דבר נוסף שקטע את ה"אבולוציה" היה כמובן השואה, שיצרה תנאים ולחצים חדשים שדרשו פתרונות מיידיים. אחד הדברים שדרש פתרון מיידי הייתה שארית הפליטה באירופה. והפתרון היה ברוחה, אם כי לא על פי תכניתה, של הציונות המדינית: ייסודה של מדינה וניצולה לצורך הגירה והתיישבות המוניים. הישראלים רואים בהגירה ההמונית בשנים הראשונות לקיומה של המדינה, דבר הברור מאליו, אך היא היוותה מהפך בתפיסתה של האליטה השלטת ודוברים רבים הביעו גם אז את דאגתם שהגירה זו תפגע באופייה של "הציונות" או "קהילת המופת" ששאפו להקים כאן. אלא שכאן יש לומר מיד שהמדינה גם לא נוצרה בהתאם לתכניתה של הציונות המדינית, שכן לא היה די בהעמדת הדרישה לעצמאות במסגרת "משפט העמים": המעצמה המנדטורית בגדה בצ'רטר שלה, ובהכרה הבינלאומית שהתבטאה בהחלטת החלוקה של האומות המאוחדות בנובמבר 1947 לא היה די בכדי ליסד את המדינה היהודית. הציונים נאלצו בסופו של דבר לפנות גם למלחמה  בכדי לממש את הדרישה למדינה.

מה היה הרצל אומר לגבי "ההתנחלויות" של היום? אם מטרתם של הישראלים להשיג באמצעותן את הריבונות, הרי הוא כאמור שלל את הקונצפציה הזו מכל וכל. מנקודת מבטו לבעלות הפרטית על הקרקעות או "האחזות" בהן לא היה כל ערך פוליטי. באשר להפקעה של הקרקע לצרכי ציבור (כמו 4000 הדונם ליד גוש עציון), בצ'רטר שנוסח בעניין אוגנדה התחייבה התנועה הציונית לשמור על זכויות הקרקע של הילידים, יחד עם זאת אין להכחיש כי מדינות אכן מלאימות לעיתים קרקעות לצרכי ציבור. אלא שמנקודת מבטו של הרצל אין ההלאמה בגוש עציון מייצגת צרכי ציבור. מנקודת מבטו הקרקע הציבורית נדרשה עבור התיישבותם של מהגרים למולדת, לא בכדי "לגאול" אותה מבעלות שאינה יהודית. הממשלה אמנם הלאימה את הקרקעות כנראה בכדי ליישב אותן, אך לא בשל לחצי המוני מהגרים המדפקים על שערי הארץ, אלא בכדי להעביר אותה מבעלות של לא-יהודים לבעלות של יהודים.  לכך, כאמור, הרצל לא ייחס כל חשיבות פוליטית ואף היה רואה בכך פגיעה לא רק בזכות הקניין של ל-יהודים אלא גם פגיעה בשוויון בין יהודים ללא יהודים שהיה אמור להתקיים ב"חברה החדשה".

הרצל היה חוזר ואומר למתנחלים ולממשלה שהתנחלות אינה מוליכה לריבונות. אם רוצים בריבונות ישראלית בשטחים, היה הרצל אומר, מה שנדרש עתה הוא בדיוק מה שנדרש אז: קודם כל הרצון להיות מדינה, כלומר הרצון להיות ריבון בשטחים, ואז העמדת הדרישה הזו כולל התכנית ולוח זמנים למימושה בפני הישראלים והקהילה הבינלאומית. שני המרכיבים הללו נעדרים במקרה הזה. וכך מעמדם של השטחים בקרב הישראלים שנוי במחלוקת ואי אפשר לומר בבירור שהם רוצים להיות ריבון בשטחים וממשלות ישראל, גם אלו שתמכו בהתנחלויות,  מעולם לא הציבו דרישה ברורה בפני הקהיליה הבין -לאומית להיות הריבון שם. באורח פרדוקסאלי, הדרישה לסיפוחם של השטחים לא מופיעה, לפחות לא באופן רשמי, אצל המתנחלים או מפלגות התומכות בהתנחלות. במילים אחרות, כפי שבתנועה הציונית לפני הקמת המדינה לא נקבע כל תאריך יעד שבו ההתנחלות בארץ ישראל תהפוך למדינה, כך לא נקבע דבר כזה לגבי השטחים. וכך ההתנחלות ממשיכה להיות מטרה בפני עצמה – תהליך נצחי –  והפיכתם של השטחים לחלק ממדינת ישראל, גם אם יש כאלו ששואפים לו, נדחה לאחרית הימים.

וכך התשובה לשאלה שעמה פתחנו, איזו מטרה משרתות ההתנחלויות, היא שהן אינן משרתות כל מטרה פוליטית, אלא הפכו להיות למטרה בפני עצמה, למהותה של הפוליטיקה הישראלית, ובמובן זה יש כאן המשך לתפיסה הציונית המעשית שלפני קום המדינה. ההבדל הוא שבעוד אז ההתנחלות הייתה בקונצנזוס, היום היא שנוייה במחלוקת, אבל איש אינו חולק שהיא לב הפוליטיקה. כפי שתומכי ההתנחלות רואים בה את חזות הכל, כך גם בעיני המתנגדים לה הפכה ההתנגדות להתנחלות להיות לחזות הכל: ההתנחלויות הפכו להיות לב הסכסוך והגורם העיקרי המפריע להסדר מדיני. אלא, שכפי שההתנחלות אינה מביאה לריבונות, או יותר נכון מפני שהיא אינה מביאה לריבונות, היא גם איננה חייבת בהכרח למנוע הסדר מדיני.  זה לא רק גורלם של חבל ימית וגוש קטיף שמעיד על כך, אלא שבאופן עקרוני לפחות אין שום מניעה בקיומם יישובים יהודיים תחת ריבונות לא-יהודית.  ההתנחלויות היום הפכו לבעייתיות לא רק בשל העובדה שהן מעמיסות את המערכת הישראלית מבחינה תקציבית מבלי שבכלל יהיה ברור לשם מה זה נעשה, אלא שהן מסיטות את תשומת הלב הלאומית והבינלאומית מדיון באינטרסים האמתיים של ישראל ומהמקורות האחרים לסכסוך. למשל שאלת גבולות הבטחון. בשנים הראשונות לאחר מלחמת ששת הימים הדיון בגורלם של השטחים היה בעיקר דיון שנסב סביב שאלת גבולות הביטחון, היום הדיון נסוב בעיקר סביב ההתנחלויות. שאלת גבולות הביטחון נדחקה לשוליים, ונראה שהיא גם אינה בראש מעייניהם של המתנחלים. גם בדעת הקהל הבינלאומית הפכה שאלת השטחים והסכסוך להיות מזוהים עם ההתנחלויות. קל יחסית להסביר לעולם מדוע הישראלים לא מוכנים לחיות במזרח התיכון בארץ שרוחבה 25 קילומטר, אך זה הרבה יותר קשה להסביר, גם לידידיה האמתיים של ישראל, את ההתנחלויות ואת הפילוסופיה שעומדת מאחוריהן, כל שכן כאשר האחרונה אינה נהירה לישראלים עצמם.

המסקנה היא שעלינו להפסיק להתנחל ולהפסיק לחשוב במונחים של התנחלות, ולהתחיל לחשוב במונחים של ריבונות ושל מדינה. אם אנו מעונינים בריבונות ישראלית, כלומר בסיפוח השטחים או חלקם, עלינו להכריז על כך בגלוי בפני אומות העולם. הריבונות הישראלית בשטחים הללו לא תושג על ידי התנחלויות, אלא על ידי שילוב של שלושה יסודות: עוצמתה של המדינה הישראלית, הסכמתה של הקהילה הבינלאומית, והסכמתם של תושבי השטחים הללו להיות ישראלים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s